ספר 6 / פרק 7
פסקה 4 - חוכמה פילוסופית והאלוהי
הסבר - חלק אחר חלק
"אבל אם הטענה היא שהאדם הוא הטוב מבין בעלי החיים, אין לכך חשיבות; כי ישנם דברים אחרים שהם הרבה יותר אלוהיים בטבעם אפילו מהאדם, למשל, באופן הבולט ביותר, הגופים שמהם מורכבים השמים."
אריסטו מתייחס לטענה שמעמידה את בני האדם כעליונים על כל בעלי החיים. הוא למעשה דוחה את הרעיון הזה על ידי כך שהוא מציין שגם אם בני האדם נעלים מבעלי חיים אחרים, קיימים דברים הרבה יותר "אלוהיים" או יוצאי דופן מהם. כדוגמה, הוא מתייחס ל"גופים שמהם מורכבים השמים" — כנראה מתכוון לגרמי השמים, כמו כוכבים וכוכבי לכת, שבעיני העת העתיקה נחשבו למושלמים, נצחיים ונשגבים בהשוואה ליצורים הארציים. בקצרה, בעוד שבני האדם עשויים להיות במדרגה גבוהה בעולם בעלי החיים, בפרספקטיבה הקוסמית הרחבה יותר, הם אינם הדברים הגבוהים או המופלאים ביותר.
"מהאמור לעיל ברור, אם כן, כי חוכמה פילוסופית היא ידיעה מדעית שמשולבת עם תבונה אינטואיטיבית, בנוגע לדברים שהם הגבוהים ביותר בטבעם."
כאן, אריסטו מגדיר מהי "חכמה פילוסופית" (או "סופיה" ביוונית). הוא מסביר שהיא אינה רק הכרה של עובדות אקראיות או מיומנויות מעשיות. במקום זאת, חכמה פילוסופית היא שילוב של ידע מדעי (הבנה מעמיקה ושיטתית של אמיתות אוניברסליות) ותבונה אינטואיטיבית (יכולת מולדת לתפוס עקרונות ראשוניים או אמיתות המובנות מאליהן). חשוב לציין שהיא מכוונת להבנת ההיבטים המורמים והבסיסיים ביותר של הקיום—מה שאריסטו מכנה "הדברים שהם הגבוהים ביותר מטבעם." למעשה, החכמה הפילוסופית שואפת לחשוף אמיתות עמוקות על היקום ועל המציאות עצמה, ולא להתמקד בעניינים ארציים או שוליים.
"זו הסיבה שאנו אומרים על אנקסגורס, תאלס ואנשים כמותם שיש להם חוכמה פילוסופית אך לא חוכמה מעשית, כאשר אנו רואים שהם אינם מודעים למה שמועיל להם עצמם. ואנו אומרים שהם יודעים דברים שהם מופלאים, מעוררי הערצה, קשים ואלוהיים, אך חסרי תועלת; כלומר, משום שהם אינם מחפשים את הטוב האנושי."
אריסטו מבדיל בין שני סוגי חוכמה: חוכמה פילוסופית וחוכמה מעשית. הוא משתמש בדמויות היסטוריות כמו אנכסגורס ותאלס—פילוסופים יווניים קדומים שידועים ביכולתם להבין את הטבע והיקום—כדי להמחיש את ההבדל. הוא טוען שאנשים אלו מחזיקים בחוכמה פילוסופית, מכיוון שהם שואפים להבין אמיתות נשגבות, מופשטות ואלוהיות על היקום, שהן מרשימות ועמוקות מבחינה אינטלקטואלית. עם זאת, הם חסרים חוכמה מעשית, שהיא היכולת לדעת כיצד להתמודד עם חיי היומיום ולקדם את רווחת האדם או האינטרסים המעשיים שלו.
במילים אחרות, בעוד שאנכסגורס ותאלס מצטיינים בהתבוננות ברעיונות מורכבים ומעוררי יראה (כמו מוצא היקום או טבע המציאות), הם "בורות" כשמדובר בניהול עניינים בסיסיים ומעשיים או בחיפוש אחר צרכים המועילים לאדם. הידע שלהם אמנם מרשים, אבל הוא "חסר תועלת" במובן שאינו מתמקד בשיפור החיים היומיומיים או בהשגת טובין אנושיים—הדברים המוחשיים והיומיומיים שעוזרים לאנשים לחיות חיים טובים.
באופן זה, אריסטו מדגיש כי החוכמה הפילוסופית עוסקת באמיתות נשגבות ומנותקות מתועלת מעשית, ואילו החוכמה המעשית מושרשת בדרישות העולם הממשי של הקיום האנושי.