אתיקה

אריסטו מציין שיהיה מוזר לטעון שפוליטיקה או חוכמה מעשית הן צורות הידע העליונות, מכיוון שתחומים אלה עוסקים בענייני בני האדם. מאחר שבני האדם אינם ה"גבוהים" או החשובים ביותר במארג הגדול של היקום, אין זה הגיוני למקם ידע שמתמקד בבני האדם בפסגת ההבנה. במקום זאת, הוא רומז שחייב להיות משהו גדול יותר או אוניברסלי יותר מאשר רק דאגות אנושיות—כלומר, ידע הקשור לאמיתות או לעקרונות היסודיים שמניעים את כל הקיום.

אריסטו מבדיל בין שני סוגים של ידע או תבונה: "חוכמה" (שהיא אוניברסלית ובלתי משתנה) ו"חוכמה מעשית" (שתלויה בהקשר ומשתנה לפי המצב). הוא מסביר זאת על ידי השוואה בין דברים שהם עקביים תמיד, כגון "לבן" או "ישר," לבין דברים שמשתנים בהתאם לנסיבות, כמו מה שנחשב "בריא" או "טוב." לדוגמה, מה שבריא לאדם אינו אותו דבר כמו מה שבריא לדג.

באותו אופן, אריסטו אומר, החוכמה היא אוניברסלית - היא מייצגת אמיתות גבוהות ובלתי משתנות. לעומת זאת, החוכמה המעשית מותאמת לנסיבות אישיות. היא כוללת התבוננות והבנה של מצבים ספציפיים כדי לקבל החלטות נכונות באותם מצבים. סוג זה של חוכמה מיושם באופן שונה בהתאם להקשר או לנושא, ואנו סומכים עליו כדי להתמודד באופן יעיל עם ענייני המציאות.

אריסטו מציין שגם אצל בעלי חיים מסוימים ניתן למצוא חוכמה מעשית, משום שהם מפגינים סוג של תובנה אינסטינקטיבית בכל הנוגע להישרדותם. לדוגמה, בעלי חיים עשויים לאגור מזון לחורף, להגן על עצמם מטורפים או לדאוג לצאצאיהם. היכולת הזו לצפות מראש ולפעול לטובת רווחתם מצביעה על סוג של אינטליגנציה או חוכמה מעשית, גם אם היא אינה מבוססת על חשיבה רציונלית כמו החוכמה האנושית. למעשה, הוא מכיר בכך שהחוכמה אינה נחלתם הבלעדית של בני האדם, לפחות בכל הנוגע לפעולות מעשיות הקשורות להישרדות.

אריסטו מדגיש כאן שחוכמה פילוסופית (השאיפה לאמיתות עמוקות ולהבנת עקרונות אוניברסליים) וחוכמה פוליטית (שיקול דעת מעשי בניהול קהילות אנושיות) אינן יכולות להיות זהות. הוא טוען שאם נגדיר חוכמה פילוסופית כדרך חשיבה שמתמקדת אך ורק באינטרס האישי של היחיד, אז חייבות להיות הרבה סוגים של חוכמה פילוסופית—ייחודית לכל אדם או מין.

לדוגמה, כפי שאין תרופה אוניברסלית אחת המתאימה לכל היצורים החיים, מבני אדם ועד בעלי חיים, כך גם לא יכולה להיות חוכמה פילוסופית אחת ויחידה שמתאימה לרווחת כל פרט או מין. כל מין (כגון בני אדם, בעלי חיים וכו') ידרוש הבנה ייחודית משלו לגבי מה שטוב עבורו.

אריסטו מדגיש שחוכמה פילוסופית אינה עוסקת בהתאמה לצרכים ספציפיים או אישיים (כמו שחוכמה מעשית או פוליטיקה עוסקות בכך), אלא בהבנה של האמיתות הגבוהות והאוניברסליות ביותר—אלה שנשארות עקביות ללא קשר לפרטים של יחידים או מינים שונים.