אתיקה

אריסטו מסביר שבתחום האמנויות אנו משתמשים במונח "חוכמה" כדי לתאר את אלו שהם יוצאי דופן בכישוריהם או בהישגיהם במקצועם. לדוגמה, פידיאס, שהתפרסם בזכות עבודתו כפסל, ופוליקליטוס, שנודע ביצירת פסלי דיוקן, נחשבים "חכמים" בתחומם האמנותי. כאן, הוא לא מקשר את החוכמה לידיעה פילוסופית עמוקה או לידע אוניברסלי, אלא לרמת מומחיות ומצוינות יוצאת דופן בתוך תחום אומנות מסוים. במילים אחרות, בהקשר זה, "חוכמה" משמעה להיות מצוין בצורה יוצאת דופן במה שאתה יוצר או עושה במקצוע שלך.

כאן אריסטו מבדיל בין שני סוגי חוכמה. מצד אחד, ישנה החוכמה שקשורה לכישרון או למיומנות מסוימת – לדוגמה, כאשר מתייחסים לאדם כ"חכם" בזכות מומחיותו באמנות כלשהי, כמו פידיאס בפיסול או פולקליטוס בעשיית פסלים. סוג זה של חוכמה מתאר מצוינות טכנית או מיומנות בתחום מסוים.

מצד שני, קיימת תפיסה של חוכמה רחבה וכללית יותר. זו אינה מוגבלת לשליטה בתחום מסוים, אלא עוסקת בהבנה עמוקה של החיים, אמיתות אוניברסליות או עקרונות יסודיים. אריסטו מציין שיש אנשים שמוגדרים "חכמים" במשמעות הרחבה הזו – הם ניחנים בתובנות שנוגעות לחיים בשלמותם. הוא מתייחס למרגיטס של הומרוס כדי להמחיש רעיון זה, ככל הנראה משום שהפואמה מדגישה את המהות של חוכמה (או היעדרה) מעבר למיומנויות ספציפיות, ומבליטה פרספקטיבה מקיפה יותר.

בקצרה, אריסטו מדגיש שתי רמות של חוכמה: האחת מוגבלת למלאכות או לאומנויות ספציפיות, והשנייה חורגת מגבולות אלה, ועוסקת באמתיות ועקרונות אוניברסליים גדולים יותר. חוכמה רחבה זו היא מה שאנו עשויים לכנות כיום חוכמה פילוסופית או חוכמת חיים.