ספר 6 / פרק 5
פסקה 1 - הטבע והתפקיד של חוכמה מעשית
הסבר - חלק אחר חלק
"ביחס לחוכמה מעשית, נוכל להגיע לאמת אם נבחן מי הם האנשים שאנחנו מייחסים להם אותה. נהוג לחשוב שסימנו של אדם בעל חוכמה מעשית הוא היכולת להתלבט ולהחליט בצורה טובה בנוגע למה שטוב ומועיל עבורו, לא בתחום מסוים בלבד, כמו למשל בתחום הבריאות או הכוח, אלא בכללי – במה שמוביל לחיים טובים באופן כללי."
אריסטו חוקר את הרעיון של חוכמה מעשית (המכונה ביוונית פרונסיס), שהיא סוג של אינטליגנציה או מעלה הנוגעת לחיים טובים. הוא טוען שמי שבעל חוכמה מעשית אינו רק מיומן בזיהוי מה שטוב או מועיל בתחומים מסוימים—כמו איך להישאר בריא או להתחזק—אלא גם מי שיודע לזהות מה מוביל לחיים טובים בכללותם. זה לא רק עניין של הצלחה בעניינים מבודדים, אלא היכולת הרחבה יותר לקבל החלטות ולבצע פעולות שתורמות לחיים מספקים ומשמעותיים. זו הסיבה שחוכמה מעשית נחשבת לערך רב—היא עוסקת במהות של חיים טובים בצורה המקיפה ביותר.
"דבר זה מתברר מכך שאנו מייחסים חכמה מעשית לאנשים בתחום מסוים כאשר הם שקלו והעריכו היטב כיצד להגיע לתכלית טובה שאינה קשורה לשום אומנות או מיומנות מסוימת. מכאן נובע שבמשמעות הכללית, אדם שמסוגל להתלבט ולבחון דברים בקפידה הוא בעל חכמה מעשית."
אריסטו מציין שאנו מזהים אנשים כבעלי תבונה מעשית כאשר הם יודעים לחשוב ולתכנן בצורה אפקטיבית כדי להשיג תוצאה טובה, במיוחד כאשר המטרה שהם חותרים אליה חורגת מגבולות של מיומנות או מלאכה ספציפית (מה שאריסטו מכנה "אמנות"). לדוגמה, רופא עשוי להתלבט בכישרון בנוגע לבריאות או נגר בנוגע לבנייה, אבל התבונה המעשית (או פרונסיס, כפי שאריסטו מכנה אותה) חורגת מזה – היא כוללת קבלת החלטות מחושבת בנוגע לחיים טובים באופן כללי.
לפיכך, מי שיכול לשקול בהיגיון, לא רק בנושאים טכניים או מקצועיים, אלא לגבי החיים באופן כללי – מה באמת תורם לחיים טובים ומספקים – נחשב כבעל תבונה מעשית. היכולת הזו להתלבט באופן נבון היא המרכזית לקבלת החלטות חכמות שמובילות לחיים טובים.
"איש אינו מתייעץ או מתלבט בנוגע לדברים שאינם משתנים, או בנוגע לדברים שאין ביכולתו לבצע. לכן, מכיוון שידע מדעי מבוסס על הוכחות, ואין אפשרות להוכיח דברים שהעקרונות הראשוניים שלהם משתנים (כי כל דבר כזה יכול להיות אחרת), ומכיוון שאין אפשרות להתלבט לגבי מה שחייב להתרחש בהכרח, חוכמה מעשית אינה יכולה להיות ידע מדעי או אומנות. היא אינה מדע מכיוון שהמעשה, במהותו, יכול להיות אחרת, והיא אינה אומנות מכיוון שעשייה ומלאכה הם דברים מסוגים שונים."
חלק זה מתמקד בהגדרת מהי חכמה מעשית (פרונסיס) על ידי הבהרת מהי לא חכמה מעשית, בהשוואה לצורות ידע או מיומנות אחרות. אריסטו טוען שאיננו מתלבטים (כלומר, שוקלים בקפידה אפשרויות) בנוגע לדברים קבועים ובלתי משתנים (כמו עקרונות מתמטיים או מדעיים) או לדברים שאיננו מסוגלים להשפיע עליהם. ההתלבטות רלוונטית רק לדברים שיכולים לקרות בכמה אופנים שונים (דברים שהם משתנים) ושנמצאים ביכולתנו לפעול בהם.
לכן, אריסטו טוען שחכמה מעשית אינה יכולה להיות זהה לידע מדעי (אפיסטמה), שעוסק בדברים בלתי משתנים שניתן להוכיח דרך הדגמה (כמו עובדות או עקרונות אוניברסליים). היא גם אינה אמנות (טכנֵה), שמתמקדת ב"עשייה" או ביצירה של דבר מה חיצוני לאדם (כמו בניית גשר, ציור תמונה, או יצירת חפץ). הסיבה המרכזית לכך היא ההבדל בין עשייה ליצירה—אלו תהליכים נפרדים.
חכמה מעשית, אם כן, חייבת להשתייך לקטגוריה שונה—כזו שאינה מתמקדת בהוכחת עובדות קבועות (ידע מדעי) או ביצירת תוצרים חיצוניים (אמנות). החכמה המעשית עוסקת בקבלת החלטות ובפעולה במצבים הכרוכים בבחירות אנושיות, שבהם התוצאות עשויות להשתנות בהתאם לפעולותינו.
"האפשרות האחרונה שנותרת, אם כך, היא שמדובר במצב אמיתי ורציונלי של יכולת לפעול בנוגע לדברים שהם טובים או רעים לאדם. שכן בעוד שלמעשה יצירתי יש מטרה חיצונית מעצם קיומו, לפעולה עצמה אין מטרה כזו; הפעולה הטובה עצמה היא המטרה שלה."
אריסטו מבדיל בין עשייה (יצירת דבר מה, כמו בניית בית) לבין פעולה (ביצוע משהו, כמו קבלת החלטה או ביצוע מעשה מוסרי). הוא מסביר שעשייה תמיד מכוונת למטרה מעבר לעצמה—השלמתה קשורה למוצר שהיא יוצרת (למשל, הבית). אולם, פעולה שונה, מכיוון שמטרתה טמונה בפעולה עצמה. במילים אחרות, "פעולה טובה" אינה קיימת לשם יצירת דבר מה נוסף—יש לה ערך פשוט משום שהיא פעולה טובה.
לדוגמה, עזרה למי שזקוק לכך אינה נעשית כדי "ליצור" מוצר חיצוני כלשהו; עצם המעשה של העזרה הוא משמעותי ושלם בפני עצמו. רעיון זה מדגיש את הנקודה שחוכמה מעשית (היכולת לפעול היטב) קשורה באופן עמוק להבנה ולבחירה של פעולות התואמות את הטוב עבור האדם.
"מסיבה זו אנו סבורים שפריקלס ואנשים כמותו הם בעלי חוכמה מעשית, כלומר, משום שהם מסוגלים לראות מה טוב עבור עצמם ומה טוב עבור בני האדם באופן כללי; אנו רואים כבעלי יכולת זו את אלו שהם מיומנים בניהול משקי בית או מדינות."
אריסטו מסביר מדוע אנשים כמו פריקלס, איש מדינה בולט מאתונה העתיקה, נחשבים כבעלי "חכמה מעשית" (פרונסיס). חכמה מעשית אינה עוסקת רק בתועלת אישית; היא כוללת את היכולת להבין ולנהל באופן יעיל את מה שטוב לא רק עבור האדם עצמו אלא גם עבור אחרים. אריסטו מדגיש שאיכות זו ניכרת במיוחד אצל אנשים המצטיינים בניהול או שליטה בקהילות, משקי בית או מדינות. במונחים מודרניים, מדובר באנשים שמוכיחים תובנה ושיקול דעת טובים כשהם מתמודדים עם החלטות מורכבות שמשפיעות הן על חייהם שלהם והן על רווחת הזולת.
"זוהי הסיבה שאנו קוראים למידת המתינות (סופרוסונה) בשם זה; אנו רומזים שהיא שומרת על תבונתו המעשית של האדם."
אריסטו מקשר בין מתינות (או שליטה עצמית, "סופרסונה" ביוונית) ובין חוכמה מעשית (פרונסיס). הוא מציע שהמתינות מסייעת "לשמר" את החוכמה המעשית. במילים אחרות, שליטה עצמית ממלאת תפקיד קריטי בכך שהיא מאפשרת לאדם לקבל החלטות טובות ושקולות לגבי מה שמועיל או מזיק בחיים.
ללא מתינות, יכולת השיפוט של האדם יכולה להיפגע על ידי תענוגות או כאבים—הם עלולים להיות מוצפים על ידי תשוקות או דחיות, דבר שיפגום ביכולתם לחשוב בבהירות על הפעולות המביאות לחיים טובים. לכן, מתינות משמשת כמגן, ושומרת על יכולת ההתבוננות והשיקול הדעת (החוכמה המעשית) של האדם.
בעצם, אריסטו מדגיש שהאיזון הרגשי—והימנעות מלהיות נשלט על ידי תשוקות כמו חיפוש אחר תענוגות—תומך בחשיבה צלולת דעת וביכולת לפעול בחוכמה.
"מה ששומרת עליו היא ההשקפה מהסוג שתיארנו. שכן לא כל השקפה או דעת שהיא נהרסת או משתבשת על ידי דברים נעימים או כואבים, כמו למשל ההשקפה שהמשולש כן או לא כולל זוויות השוות לשתי זוויות ישרות, אלא רק ההשקפות הנוגעות למה שצריך לעשות."
אריסטו מציין שדברים נעימים וכואבים (כמו הנאה, תשוקה או פחד) יכולים לעוות או להשחית סוג מסוים של שיפוט – השיפוטים הקשורים לפעולות ולבחירות שלנו, או מה שאנחנו צריכים לעשות. עם זאת, זה לא חל על כל סוגי השיפוט. למשל, אמיתות עובדתיות או מתמטיות פשוטות, כמו העובדה שסכום הזוויות במשולש שווה לשתי זוויות ישרות, אינן מושפעות מהנאה או כאב. אבל כשמדובר בקבלת החלטות בנוגע לפעולה – מה נכון, טוב או נבון לעשות – השיפוטים הללו עלולים להיות מוטים או מושחתים על ידי רגשות, הנאות ואי נוחות.
בעצם, הוא מדגיש שסוג השיפוט המעשי, זה שנחוץ כדי לחיות היטב ולקבל החלטות חכמות, רגיש להפרעות רגשיות. זו הסיבה שמידות טובות כמו מתינות (שליטה עצמית) חשובות כדי לשמור על קבלת החלטות תקינה.
"הסיבות הראשוניות למעשים נובעות מהתכלית שאליה הם מכוונים; אך האדם שהתקלקל בעקבות הנאה או כאב אינו מצליח לראות סיבה ראשונית כזו - להבין שבגללה או למענה עליו לבחור ולעשות את מה שהוא בוחר ועושה. כי רשע משחית את הסיבה הראשונית לפעולה."
אריסטו מצביע כאן על נקודה חשובה לגבי קבלת החלטות וכיצד רגשות כמו הנאה וכאב יכולים לשבש את שיקול הדעת שלנו. הוא אומר שכל פעולה נעשית מתוך מטרה או "גורם מתחיל"—סיבה או יעד שמכוונים את הבחירה שלנו לעשות דבר מסוים. כדי שאדם יפעל בחוכמה, עליו לראות ולהבין בבירור את הגורם הזה: מדוע הוא עושה משהו ו-מה הוא שואף להשיג.
אבל כאשר מישהו משתעבד להנאה מופרזת או לכאב עז, הוא מאבד את היכולת להבחין כראוי בגורם הזה. הוא מפסיק לחשוב באופן ברור על הסיבה לבחירתו או על הדרך שבה היא משרתת מטרה משמעותית. במקום זאת, החלטותיו מונחות על ידי רגשות רגעיים. כאן נכנסת הרשעות (הרגלים מוסריים פסולים): היא משחיתה את יכולתנו לשפוט אילו מעשים הם באמת טובים ונכונים.
בקיצור, אריסטו מזהיר כי הנאה או כאב בלתי מבוקרים יכולים להרוס את תהליך החשיבה שאנו זקוקים לו כדי לקבל החלטות טובות. ללא בהירות לגבי המטרה האמיתית של פעולה מסוימת, אנו פועלים מתוך דחפים ולא מתוך חוכמה. הנזק הזה לשיקול הדעת שלנו הוא בדיוק מה שהרשעות גורמת בסופו של דבר.
"חוכמה מעשית, אם כן, היא מצב מושכל ואמיתי של יכולת לפעול בנוגע לטובתו של האדם."
חלק זה מדגיש כי חוכמה מעשית (המכונה לעיתים פרונסיס במונחים של אריסטו) היא היכולת לחשוב ולפעול בצורה רציונלית ונכונה במצבים הקשורים ברווחת האדם. במילים פשוטות יותר, מדובר בכושר השיפוט והכישורים לקבל החלטות שמקדמות את "החיים הטובים" בכללותם. זה לא רק לדעת מה מוסרי או מועיל בתיאוריה; אלא להיות מסוגלים ליישם את הידע הזה בפעולות חיות התואמות את מה שטוב ביותר לאנושות. זו הייחודיות של החוכמה המעשית—היא הופכת חשיבה עמוקה לפעולה נכונה שמכוונת לשגשוג אנושי.
"יתרה מזאת, בעוד שקיימת מעלה במיומנות האמנותית, אין מעלה כזו בחוכמה מעשית; ובאמנות, מי שטועה בכוונה עדיף על פני מי שטועה במקרה, אך בחוכמה המעשית, כמו גם במידות הטובות, ההפך הוא הנכון."
אריסטו מבצע הבחנה בין אמנות (או מיומנות) לבין חוכמה מעשית (פרונזיס). באמנות, אדם שעושה טעות במודע יכול בכל זאת להראות סוג של שליטה, משום שהכוונה או המיומנות שלו עשויות להיות ניכרות, גם אם נעשתה שגיאה. לדוגמה, צייר עשוי לשבור במכוון "כללים" מקובלים של האמנות כדי ליצור דבר ייחודי—והדבר יכול עדיין להיחשב למצוין.
אולם, הדבר שונה כשמדובר בחוכמה מעשית. חוכמה מעשית עוסקת בקבלת החלטות נכונות ובפעולה בדרכים שמובילות לחיים מוסריים ומספקים. כאן, טעויות מכוונות או בחירות רעות הן בניגוד מוחלט למטרת החוכמה המעשית. לעשות משהו שגוי במודע בענייני מוסר ואתיקה מעיד על חוסר חוכמה, ולא על מצוינות. למעשה, אריסטו טוען שבחוכמה מעשית, לבחור את הטוב בכוונה תחילה הוא הכרחי, ובחירה מודעת ההפוכה לכך היא ההיפך ממצוינות.
"אם כן, בצורה פשוטה, חוכמה מעשית היא מעלה ולא אומנות."
אריסטו מבצע הבחנה ברורה כאן: חוכמה מעשית (פרונסיס) אינה זהה לאמנות (טכנֵה). אמנות כוללת מיומנות או מלאכה שמטרתן ליצור משהו – המיקוד שלה הוא בתוצאה חיצונית, כמו בנייה של בית או ציור תמונה. חוכמה מעשית, לעומת זאת, היא מעלה, כלומר היא נוגעת לאופן שבו אנו חיים ופועלים, במיוחד בנוגע למה שטוב ונכון לחיים טובים. אין מדובר ב"עשייה" של דבר חיצוני אלא בפעולה נכונה בהקשר של חיי האדם.
"מאחר שיש שני חלקים בנפש שיכולים לפעול על פי היגיון, המעלה הטובה (המידה הטובה) חייבת להיות שייכת לאחד משני החלקים הללו, כלומר לחלק שמגבש דעות; שכן דעה עוסקת במה שמשתנה, וכך גם התבונה המעשית."
בחלק זה, אריסטו מסביר שלנשמה יש שני חלקים המסוגלים לחשיבה רציונלית. חלק אחד אחראי ליצירת דעות—הערכות לגבי דברים שיכולים להיות אחרת, דברים שאינם קבועים או מוחלטים. זה קשור ישירות למה שהוא דן עליו בנוגע ל-חכמה מעשית (פרונסיס), אשר עוסקת בעניינים משתנים וסיטואציות כמו פעולות והחלטות אנושיות, ולא באמת מוחלטת או ידע מדעי. מכיוון שהחכמה המעשית עוסקת בניווט וקבלת החלטות במצבים שיכולים להשתנות, היא מתיישרת עם אותו חלק של הנשמה שעוסק בדעות על מציאויות משתנות.
"אך עם זאת, אין מדובר רק במצב הנובע משיקול דעת; הדבר מוכח מכך שמצב כזה עשוי להישכח, בעוד שחוכמה מעשית אינה יכולה להישכח."
אריסטו מבהיר הבחנה חשובה בנוגע לחוכמה מעשית (phronesis). הוא מסביר שחוכמה מעשית אינה רק "מצב מושכל" טהור, כלומר, היא לא מתקיימת פשוט כרק תהליך שכלי או כידיעה מופשטת שניתן ללמוד ואז לשכוח, כמו מיומנות או עובדה. במקום זאת, חוכמה מעשית היא דבר עמוק יותר ועמיד יותר.
הוא מציע שחוכמה מעשית קשורה לאופיו של האדם, לניסיונו ולתובנותיו המוסריות. בניגוד לידע תאורטי או מומחיות טכנית שיכולים להיעלם מהזיכרון, החוכמה המעשית נושאת אופי מתמשך כיוון שהיא נטועה בחוויות החיים ובשיפוט המוסרי. זו אינה יכולת שנרכשת לזמן קצר וניתנת לאיבוד – היא הופכת לחלק מהותי ממהותך, המשפיעה על האופן שבו אתה פועל ושוקל מה טוב ונכון.