ספר 6 / פרק 2
פסקה 3 - מקור הבחירה ותפקידה בפעולה
הסבר - חלק אחר חלק
"מקור הפעולה - הסיבה היעילה שלה ולא הסיבה הסופית - הוא הבחירה, ומקור הבחירה הוא התשוקה והשיקול הדעת שנעשה מתוך מטרה. זו הסיבה לכך שהבחירה אינה יכולה להתקיים ללא שכל ודעת או ללא מצב מוסרי; שכן פעולה טובה או פעולה רעה אינן יכולות להתקיים ללא שילוב של שכל ואופי."
אריסטו מסביר כיצד פעולות אנושיות נוצרות ומהם האלמנטים הנחוצים לאדם כדי לבחור לפעול בדרך מסוימת. לדבריו, ה"מקור" המיידי (או הגורם היעיל) של פעולה הוא בחירה. אבל כדי שאדם יבחר, שני דברים צריכים להתחבר יחד: תשוקה (הרצונות או הנטיות שלך) וחשיבה מכוונת מטרה (היכולת הרציונלית להבין למה כדאי לשאוף). במילים אחרות, הבחירה משלבת כוחות רגשיים או דחפיים (תשוקות) ואת היכולת לחשוב בצורה רציונלית על מה שהכי טוב לרדוף אחריו.
אריסטו מדגיש כי בחירה אינה יכולה להתקיים בלי שני דברים: (1) שימוש בשכל ובאינטלקט (כדי לחשוב מה כדאי לעשות), ו-(2) מצב מוסרי (האופי שלך או תחושת הטוב והרע). שני ההיבטים הללו—היכולת שלך לחשוב והאופי המוסרי שלך—צריכים לפעול יחד, כי אי אפשר לקבל בחירות טובות ועקביות או לבצע פעולות טובות בלי שניהם. לדוגמה, מישהו עם יכולת חשיבה חזקה אבל אופי מוסרי ירוד עשוי לקבל החלטות חכמות אך בלתי מוסריות, בעוד שמישהו בעל כוונות טובות אך ללא חשיבה עלול לפעול באופן פזיז או לא יעיל. לכן, כדי שפעולה תהיה באמת טובה (במובן המוסרי), דרושה האחדה של האינטלקט והאופי.
"השכל עצמו אינו מניע דבר, אלא רק השכל אשר מכוון למטרה והוא מעשי; שכן זה אשר שולט על השכל היצירתי, משום שכל מי שיוצר, יוצר לשם מטרה, ומה שנוצר אינו מטרה במובן מוחלט (אלא רק מטרה ביחס מסוים, ומטרה של פעולה מסוימת) – רק מה שנעשה בפועל הוא כך; שכן פעולה טובה היא מטרה, והתשוקה שואפת לכך."
אריסטו בוחן את הקשר בין השכל, הפעולה והמטרה. הוא מדגיש שהשכל, בפני עצמו, אינו גורם לשום דבר להתרחש—הוא לא מניע או מוביל לפעולה בעצמו. פעולה מתרחשת רק כאשר השכל מכוון לאיזו מטרה (סוף) ויש לו אופי מעשי, כלומר, הוא עוסק בדרך להשגת המטרה הזו.
הוא מסביר גם שהשכל המעשי שולט על השכל היצרני. השכל היצרני מתמקד ב"ליצור" דברים (להפיק או לייצר), אך גם כאן, אנשים יוצרים דברים למען מטרה מסוימת, ולא כסוף מוחלט בפני עצמו. לדוגמה, כאשר בונים בית, הבית אינו המטרה העליונה של החיים—הוא נבנה כדי לגור בתוכו.
בהשוואה לכך, אריסטו אומר שרק פעולות שלמות—ובמיוחד פעולות מוסריות טובות—יכולות להיחשב כסופים אמתיים או כמטרות סופיות. התשוקה (הרצון) תמיד שואפת להשגת פעולה טובה מסוג זה. לכן, השכל והתשוקה עובדים יחד: השכל מזהה את המטרה ואת הדרך להשיגה, בעוד שהתשוקה נותנת את המניע לפעול.
"לכן הבחירה היא או רצון המבוסס על חשיבה, או מחשבה המניעה רצון. מקור כזה לפעולה הוא האדם. (ראוי לציין ששום דבר מהעבר אינו יכול להיות מושא לבחירה; למשל, אף אחד לא בוחר שהייתה נחרבת טרויה, שכן אין אדם שמתייעץ או מתלבט לגבי העבר, אלא רק לגבי העתיד, שהוא דבר שיכול להיות אחרת. לעומת זאת, מה שכבר התרחש בעבר אינו יכול שלא היה קורה. לכן אגאתון צדק כשאמר: "זהו הדבר היחיד שחסר אפילו לאל – להפוך ללא נעשה את מה שכבר נעשה")."
בחלק הזה אריסטו מתמקד בטבעו של הבחירה ומבהיר הבהרה מאוד ספציפית: הבחירה קשורה לפעולות שנמצאות בשליטתנו ומכוונות לעתיד, ולא לעבר. הוא מסביר כי הבחירה נובעת משילוב של היגיון ותשוקה, מה שמייחד אותה כפעולה אנושית—זו אינה פעולה שחיות או חפצים דוממים יכולים לבצע באותו האופן.
עם זאת, חשוב לציין כי הבחירות עוסקות תמיד בדברים שעדיין יכולים לקרות או עדיין יכולים להיות מושפעים. לדוגמה, אף אחד לא "בוחר" משהו שכבר התרחש בעבר, משום שהעבר בלתי ניתן לשינוי. מרגע שמשהו כבר קרה, הוא כבר לא נמצא בתחום השליטה או קבלת ההחלטות. אריסטו מביא דוגמה לכך ומסביר שאף אחד לא יכול "לבחור" לבטל את נפילת טרויה (אירוע היסטורי), משום שהרגע הזה בזמן כבר קבוע; התלבטות ובחירה הן תהליכים שמכוונים לעתיד.
הוא גם מצטט את המשורר אגאתון, שאמר שאפילו האלים אינם יכולים לשנות את העבר: "כי זה בלבד חסר גם לאלוהים, לבטל דברים שכבר נעשו." הדבר מדגיש מגבלה בסיסית לא רק עבור בני האדם אלא אפילו עבור כוח אלוהי: העבר הוא בלתי ניתן לשינוי, ועלינו למקד את החלטותינו במה שעוד עשוי לבוא.
"עבודתם של שני חלקי השכל היא האמת. לכן, המצבים שמובילים באופן המדויק ביותר כל אחד מהחלקים הללו אל האמת הם המידות הטובות של שני החלקים."
אריסטו אומר ששני היבטי השכל—החלק שמתמקד בהתבוננות (היגיון תיאורטי/אינטלקטואלי) והחלק שמתמקד בפעולה מעשית ובקבלת החלטות (היגיון מעשי)—יש להם "תפקיד" משותף אחד: להגיע אל האמת. במילים אחרות, המטרה או הפונקציה המגדירה של כישורי השכל הללו היא להתאים למה שהוא אמיתי או נכון.
בהמשך לכך, הוא מסיק שה"מעלות" או המצבים הטובים ביותר של שני היבטי השכל יהיו בהכרח אלה שמאפשרים לכל אחד מהם למלא את ייעודו בהגעה אל האמת. לדוגמה, המעלה של השכל המעשי קשורה בהגעה אל האמת בקבלת החלטות שמובילות לפעולות נכונות, בעוד שהמעלה של השכל המוקדש להתבוננות כוללת הגעה אל האמת בהבנת טבע המציאות או העולם עצמו. מעלות, אם כן, עוסקות בשכלול הדרך שבה חלקים אלו של השכל פועלים, כך שיוכלו להגשים באופן הטוב ביותר את משימותיהם הייעודיות.