אתיקה

אריסטו משווה את האופן שבו פועל המוח שלנו בחשיבה וברצייה. בחשיבה, אנחנו "מאשרים" או "שוללים" משהו—בעצם קובעים אם משהו הוא אמת או שקר. ברצייה, אותו תפקיד מבוצע על ידי "חיפוש" (לשאוף למשהו) ו"הימנעות" (להתרחק ממשהו). בדיוק כמו שאנחנו מחליטים מה לחשוב, אנחנו גם מחליטים מה לרצות או לדחות.

אריסטו מציין שהמידה הטובה המוסרית כרוכה בבחירה. אבל הבחירה אינה סתם דחף אקראי—היא רצון שעבר שקילה מדוקדקת. כלומר, הרצון מנוהל על ידי חשיבה רציונלית. כדי שבחירה תהיה מוסרית ו"נכונה", שני דברים צריכים להתאחד:

1. החשיבה צריכה להוביל אותנו למה שהוא אמת או נכון.
2. הרצון צריך לשאוף לדבר הנכון—למשהו מוסרי או בעל ערך.

במילים אחרות, הרצון שלך (מה שאתה רוצה) צריך להתיישב עם מה שהחשיבה הרציונלית שלך אומרת לך שהוא טוב, ואז הפעולות שלך אמורות לנבוע מתוך ההרמוניה בין החשיבה לרצון.

אריסטו מבחין בין חלקים שונים של השכל האנושי וכיצד הם קשורים ל"אמת" ולחיים טובים. הוא מציין שיש שתי חלוקות עיקריות של השכל:

1. השכל ההגותי: החלק הזה מתמקד בהבנת העולם ברמה עיונית. מדובר על התבוננות בידע ובאמת בלבד, ולא על ביצוע מעשי או ייצור דברים. עבור סוג זה של שכל, "מצב טוב" הוא השגת האמת (הבנת הדברים כפי שהם באמת), בעוד ש"מצב רע" הוא ליפול לתוך טעויות או להאמין באמונות כוזבות.

2. השכל המעשי: החלק הזה עוסק בהכוונת הפעולות וההחלטות בחיים. הוא מתמקד ביישום ההיגיון כדי לקבל החלטות טובות. עבור סוג זה של שכל, ה"מצב הטוב" מתרחש כשהאמת (הסקת מסקנות נכונה) מתיישרת עם "רצון נכון"—כלומר, הרצונות שלנו מכוונים למה שראוי מבחינה מוסרית ואתית. במילים אחרות, שכל מעשי טוב כולל שימוש נכון בהיגיון בהרמוניה עם השאיפה לתוצאות טובות.

לסיכום, השכל ההגותי מחפש את האמת לשמה, בעוד שהשכל המעשי מתמקד באמת שמובילה לפעולה נכונה. יחד, הם מסייעים לנו גם להבין את העולם וגם לפעול נכון בתוכו.