ספר 6 / פרק 13
פסקה 3 - גבולות הכוח הפוליטי והחוכמה הפילוסופית
הסבר - חלק אחר חלק
"אך שוב, היא אינה עליונה על פני החוכמה הפילוסופית, כלומר על החלק הנעלה ביותר שבנו, בדיוק כפי שאמנות הרפואה אינה עליונה על הבריאות; שהרי היא אינה משתמשת בה אלא דואגת להיווצרותה. היא נותנת פקודות כדי להשיג אותה, אך לא שולטת בה עצמה."
אריסטו מבהיר שה"חכמה המעשית" (זו שעוזרת לנו לקבל החלטות ולפעול בהתאם למידות הטובות) אינה הצורה הגבוהה או העליונה ביותר של חכמה. הוא משווה זאת לאופן שבו אמנות הרפואה פועלת: הרפואה משרתת את המטרה של השגת בריאות, אך היא אינה שולטת או מתעלה על הבריאות עצמה – היא רק מסייעת להביא אותה לידי מימוש. באותו אופן, החכמה המעשית נועדה לתמוך ולאפשר את ה"חכמה הפילוסופית" (שאיתה הוא מקשר את החלק האינטלקטואלי הגבוה שלנו), אך אינה מפקדת על החכמה הפילוסופית או עולה עליה. החכמה הפילוסופית מייצגת התבוננות והבנה של אמיתות נעלות יותר, בעוד החכמה המעשית קיימת כדי לסייע במימוש שלה, ולא כדי להאפיל עליה או לכוון אותה.
"יתרה מזאת, לטעון שהיא שומרת על עליונותה יהיה כמו לומר שאמנות הפוליטיקה שולטת באלים, משום שהיא מנחיתה פקודות בכל העניינים של המדינה."
אריסטו מדגיש כאן את הרעיון של גבולות לסמכות או עליונות. הוא טוען נגד הרעיון שחוכמה מעשית (שמתמקדת בקבלת החלטות טובות בחיים ובפעולה נאותה) יכולה אי פעם להתעלות או לשלוט על חוכמה פילוסופית (שמבקשת אמת עמוקה יותר והבנה מוחלטת). הוא משתמש באנלוגיה: כפי שהפוליטיקה אמנם משגיחה על כל ענייני המדינה, לא נטען שהפוליטיקה שולטת על האלים, שהם מעל כל תחום ארצי. באותו אופן, החוכמה המעשית עשויה למלא תפקיד מרכזי בהכוונת פעולות אנושיות, אך אין לה טענה לעליונות על פני המרדף הגבוה אחר האמת וההבנה הקיימים בחוכמה הפילוסופית. למעשה, לכל אחת יש תחום ראוי משלה, ואי אפשר להעלות את החוכמה המעשית למעמד שאינו שייך לה.