אתיקה

אריסטו טוען שלהיות באמת טוב (במשמעות העמוקה והמשמעותית ביותר) דורש גם חוכמה מעשית וגם מעלה מוסרית, ושאף אחד מהשניים לא יכול להתקיים במלואו ללא השני. החוכמה המעשית היא היכולת לחשוב ולקבל החלטות נכונות על איך לחיות חיים טובים, בעוד המעלה המוסרית עוסקת באימוץ תכונות אופי ראויות, כמו אומץ, שליטה עצמית ונדיבות. שתי האיכויות הללו קשורות זו בזו – אי אפשר להיות באמת חכם באופן מעשי בלי להיות בעל מעלות מוסריות, ואי אפשר להיות באמת מוסרי בלי להיות מונחה על ידי חוכמה. בקיצור, מצוינות אתית היא שילוב של לחשוב נכון ולפעול נכון.

בחלק זה, אריסטו מתייחס לטענה פוטנציאלית שלפיה תכונות אופי (מעלות) יכולות להתקיים באופן עצמאי זו מזו – כלומר, שאדם יכול להיות בעל מעלה אחת באופן טבעי מבלי שתהיה לו מעלה אחרת, או לרכוש מעלה מסוימת בלי לרכוש את שאר המעלות. לדוגמה, ייתכן שאדם יהיה אמיץ בטבעו, אך ייחסר לו נדיבות או שליטה עצמית. אריסטו מתנגד לרעיון זה במסגרת רחבה יותר של הפילוסופיה שלו.

טענתו היא שמעלות אמיתיות ומלאות (ולא רק נטיות טבעיות) קשורות זו לזו ואינן יכולות להתקיים באמת בנפרד. מעלות בוגרות ושלמות תלויות בהרמוניה של תכונות, המונחית על ידי חוכמה מעשית – הבנה מבוססת של מהו הטוב האמיתי וכיצד לפעול בהתאם לכך. ללא חוכמה מנחה זו, המעלות נשארות חלקיות או רק נטיות טבעיות, כמו פוטנציאל גולמי ולא תכונות ממומשות במלואן. לטוב אמיתי, על כל המעלות להיות בהרמוניה ולהשלים זו את זו תחת הדרכת התבונה.

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה. הוא מסביר שמעלות טבעיות—כמו אומץ, נדיבות או שליטה עצמית, שמישהו עשוי להיוולד איתן או להיות נוטה אליהן באופן טבעי—יכולות להתקיים בפני עצמן, באופן עצמאי זו מזו. לדוגמה, אדם יכול להיות אמיץ מטבעו אך חסר שליטה עצמית. תכונות אלה מתקיימות בצורה מפורדת או לא שלמה, והוא קושר זאת לנטיות או לטבע המולד של האדם.

עם זאת, כשמדובר במעלות האמיתיות והשלמות—אלו שהופכות אדם ל"טוב ללא סייג" (כלומר, בעל מעלה מוסרית מלאה ושלמה)—אלו לא יכולות להתקיים בנפרד זו מזו. הן מאוחדות ומתקשרות יחד באמצעות הנוכחות המנחה של חוכמה מעשית. חוכמה מעשית (פרונסיס) היא היכולת להפעיל שיקול דעת נכון לגבי איך לפעול באופן מוסרי במצבים אמיתיים של החיים. היא יוצרת הרמוניה ומעצבת את כל המעלות האחרות לכדי מכלול שלם.

בקיצור, מעלות טבעיות עשויות להופיע בצורה מפוזרת ולא מאוזנת באופיו של האדם, אבל כדי שאדם יגלם מעלה באופן שלם—כדי להיות "טוב" באופן אמיתי ומוחלט—עליו להחזיק בחוכמה מעשית, שמבטיחה שכל המעלות שלו יהיו משולבות ויפעלו יחדיו.

אריסטו מדגיש את הקשר הבלתי נפרד שבין חכמה מעשית (פרונסיס) לבין מידה מוסרית. גם אם לחכמה המעשית לא הייתה תועלת מיידית, עדיין היינו זקוקים לה, כי היא נוגעת לחלק בנפשנו או באופיינו שמכוון פעולה מוסרית ובחירה מושכלת.

הוא טוען שכדי לקבל החלטה נכונה בחיים, שני דברים חייבים לפעול יחד:

1. מידה מוסרית: זו מעצבת את רצונותינו ואת אופיינו המוסרי כך שנשאף למטרות הנכונות בחיים. מידה מוסרית מכתיבה לנו מה שווה לרדוף אחריו או להעריך (למשל, צדק, אומץ לב, נדיבות). היא קובעת מדוע אנחנו בוחרים לפעול.

2. חכמה מעשית: זו היכולת ההגיונית שעוזרת לנו להבין כיצד להשיג את המטרות הללו במצבים ספציפיים. היא מכוונת את פעולותינו ומבטיחה שנרדוף את המטרות המוסריות שלנו בצורה האפקטיבית והמתאימה ביותר.

בהיעדר אחת מהשתיים – אם חסרה לנו המידה המוסרית או החכמה המעשית – הבחירות שלנו לא יהיו שלמות. המידה המוסרית מעניקה לנו מטרות נעלות לשאוף אליהן, והחכמה המעשית מסייעת לנו להחליט על הצעדים הנכונים כדי להגיע אליהן. עבור אריסטו, לא ניתן לחיות חיים טובים במלואם אלא אם שני היסודות הללו נוכחים ופועלים יחד.