ספר 6 / פרק 13
פסקה 1 - מעלה אנושית ותבונה מעשית
הסבר - חלק אחר חלק
"עלינו לבחון שוב גם את המושג של מעלה טובה (מידה טובה), שכן גם היא קשורה באופן דומה: כפי שחוכמה מעשית קשורה לחריפות (תחכום) - לא אותו הדבר, אך דומה לזה - כך גם המעלה הטבעית קשורה למעלה במובן המדויק שלה."
אריסטו עושה השוואה כדי להבהיר את הקשר בין מעלה טבעית לבין מעלה אמיתית. בדיוק כפי שחכמה מעשית קשורה אך אינה זהה לפקחות, כך גם מעלה טבעית קשורה למעלה במובן המחמיר (או מעלה אמיתית), אך הן אינן זהות.
מעלה טבעית מתייחסת לתכונות הגולמיות, המולדות או הנטיות שאנשים עשויים להיוולד איתן, כמו להיות אמיץ, טוב לב או בעל שליטה עצמית בצורה טבעית. אולם, תכונות אלו לבדן אינן מעובדות ואינן שלמות. לעומת זאת, מעלה אמיתית, או "מעלה במובן המחמיר", דורשת ליטוש של הנטיות הטבעיות הללו באמצעות תבונה והכוונה. רק כאשר המעלה הטבעית מעוצבת על ידי השכל והחכמה המעשית היא הופכת למעלה מושלמת במובנה הטהור ביותר.
לכן, בנקודה זו, אריסטו מדגיש שמעלה בצורתה המושלמת ביותר אינה משהו שניתן לנו פשוט על ידי הטבע – היא דורשת התפתחות מושכלת ותובנה רציונלית.
"כל בני האדם סבורים שכל סוג של אופי שייך לבעליו במובן מסוים על פי טבעו; שכן מהרגע שאנו נולדים, אנו צודקים, בעלי משמעת עצמית, אמיצים או מחוננים במידות מוסריות אחרות. אך בכל זאת, אנו מחפשים משהו נוסף המוגדר כ"טוב" במובן המדויק - אנו שואפים להשגת המידות הללו בדרך שונה."
אריסטו חוקר את הרעיון שלפיו תכונות מסוימות, כמו צדק, שליטה עצמית או אומץ, נראות כאילו הן טבעיות לאנשים מסוימים. מלידה, ניתן אולי לחשוב שישנם יחידים הנוטים באופן טבעי לתכונות אלו – כמעט כאילו נולדו עם אופי מוסרי. עם זאת, הוא מדגיש שנטייה "טבעית" או נטייה מולדת אינה מספיקה כדי להיחשב כמעלה אמיתית במובן העמוק ביותר. מה שאנו באמת מחפשים, ומה שנחשב כמעלה במובן ה"מחמיר" או הגבוה ביותר, הוא לא רק להחזיק בתכונות האלו במקרה או מטבע הדברים, אלא לפתח אותן בצורה מעודנת, מכוונת ולפי שיקול דעת. במילים אחרות, זה לא מספיק רק להיות בעל תכונה טובה באופן טבעי; האופן שבו היא מטופחת ומבוטאת חשוב מאוד.
"גם לילדים וגם לחיות יש נטיות טבעיות לתכונות הללו, אך ללא היגיון, תכונות אלו יכולות להיות מזיקות. נראה שאנחנו מבינים לפחות את הדבר הבא: שאמנם ניתן לטעות בגללן, כמו שגוף חזק שזז בלי ראייה עלול למעוד בצורה קשה בשל היעדר ראייה, אולם, אם אדם רוכש היגיון, הדבר משנה את אופן פעולתו; ומצבו, אף שהוא דומה למה שהיה קודם, יהפוך אז למעלה במובן המדויק של המילה."
אריסטו מציין שמעלות מסוימות, כמו אומץ או שליטה עצמית, יכולות להופיע באופן טבעי אצל ילדים או אפילו אצל בעלי חיים (חיות פרא). נטיות טבעיות אלו הן גולמיות ולא מלוטשות, וכאשר הן נטולות הכוונה של התבונה, הן עשויות להיות אפילו מזיקות. לדוגמה, אדם שמטבעו אמיץ אך אינו משלב שיקול דעת נכון באומץ הזה, עלול לנהוג בפזיזות ולגרום לעצמו נזק — כמו גוף חזק שנע בעיוורון ומועד משום שהוא חסר ראייה.
עם זאת, כאשר אדם רוכש תבונה—את היכולת לחשוב ולהתלבט—התבונה משנה את האיכויות הטבעיות הללו למשהו עמוק יותר. האיכויות אינן נעלמות; הן נותרות כפי שהיו במהותן, אך התבונה מעניקה להן מטרה וכיוון. בשלב זה, הן הופכות למעלות אמיתיות, משום שהתבונה מנחה אותן ומכוונת אותן בהתאם למה שטוב ונכון.
בסופו של דבר, אריסטו מדגיש שאף על פי שייתכן שנולדנו עם נטיות או כישרונות מסוימים, הם הופכים למעלות ראויות להערכה רק כאשר הם נשלטים על ידי תבונה ושיקול דעת.
"לפיכך, כפי שבחלק בתוכנו שיוצר דעות יש שני סוגים – פיקחות ותבונה מעשית, כך גם בחלק המוסרי יש שני סוגים – מעלה טבעית ומעלה במובן המדויק, והאחרונה מבין אלו כוללת בתוכה תבונה מעשית."
אריסטו עושה השוואה כדי להבהיר כיצד פועלות המידות הטובות. בדיוק כפי שליכולת שלנו לגבש דעות יש שני רמות – פקחות (יכולת בסיסית להשיג מטרות, בין אם טובות ובין אם רעות) וחוכמה מעשית (המיישרת את הפקחות עם מטרות טובות ואתיות) – כך גם ההתנהגות המוסרית שלנו מכילה שני רמות: מידה טבעית ומידה במובן המדויק.
- מידה טבעית מתייחסת לנטייה מולדת לפעול בדרכים שנראות מידתיות (כמו להיות אמיץ או נדיב מטבעך), אך זה לבדו אינו מספיק.
- מידה במובן המדויק, לעומת זאת, נבנית על גבי המידה הטבעית אך מחייבת חוכמה מעשית, שהיא יכולת שכלתנית והגיונית להכווין את הנטיות הטבעיות לעבר תוצאות טובות ואתיות באמת.
ללא חוכמה מעשית, המידות הטבעיות עשויות להיות מלאות בכוונות טובות אך פזיזות או בלתי ממוקדות. חוכמה מעשית מבטיחה שהנטיות הטבעיות שלנו יכוונו ויעוצבו כך שיהפכו למידה טובה אמיתית.
"זו הסיבה שיש שאומרים שכל המידות הטובות הן סוגים של חוכמה מעשית, ולכן סוקרטס, במובן מסוים, היה בדרך הנכונה, ובמובן אחר טעה; כאשר חשב שכל המידות הטובות הן צורות של חוכמה מעשית, הוא טעה, אך כאשר אמר שהן כוללות בתוכן חוכמה מעשית, הוא צדק."
אריסטו מנתח את דעותיו של סוקרטס על סגולה ותבונה מעשית (פרונזיס). הוא מכיר בכך שסוקרטס צדק חלקית אך לא תפס את התמונה המלאה.
סוקרטס טען שכל הסגולות—כמו אומץ, צדק ומתינות—הן למעשה צורות של תבונה מעשית או ידע. אריסטו חולק על כך, מכיוון שהוא סבור שסגולות אינן קשורות רק לאינטלקט או לידיעה מה נכון; הן גם תלויות באופי הנכון וברגשות הנכונים כדי לפעול בהתאם. במילים אחרות, לדעת מהי סגולה אינו מספיק—צריך להיות סגוליים במעשים ובמניעים.
עם זאת, אריסטו מסכים שסוקרטס צדק כשהכיר בתבונה מעשית כחלק מהותי בסגולה. פעולות סגוליות דורשות לא רק כוונות טובות או נטיות טבעיות, אלא גם שיקול דעת והבחנה—תכונות הקשורות לתבונה מעשית. תבונה מעשית עוזרת להנחות אותנו לפעול נכון ובהתאם ל"כלל הנכון" (הסטנדרט המוסרי). לכן, בעוד שסגולות אינן פשוט צורות של תבונה מעשית (כפי שסוקרטס חשב), הן גם אינן יכולות להתקיים באמת בלעדיה.
"זאת ניתן לאשר על ידי העובדה שגם כיום, כל אדם, כשהוא מגדיר מעלה (סגולה טובה), לאחר שהוא מציין את מצב האופי ואת מטרותיו, מוסיף שמדובר ב"מצב ההולם את הכלל הנכון"; והכלל הנכון הוא זה שמתיישב עם חוכמה מעשית."
אריסטו מציין שכאשר אנשים מגדירים מעלה (virtue), הם לא רק מתארים אותה כתכונה או איכות מסוימת (כמו אומץ, צדק או שליטה עצמית). הם גם מוסיפים שהמעלה חייבת להיות מותאמת ל"כלל נכון" – מעין מדריך פנימי שמבטיח שהאיכות תבוא לידי ביטוי בצורה נכונה.
ה"כלל הנכון" הזה אינו אקראי; הוא מבוסס על חוכמה מעשית (או פרונסיס ביוונית), שהיא היכולת לקבל החלטות טובות במצבים מורכבים של החיים האמיתיים. במילים אחרות, אדם בעל מעלה אינו רק מי שמתנהג באומץ או בהגינות במקרה – אלא מי שמתנהג כך מפני שהבחירות שלו מונחות על ידי הבנה עמוקה של מה שטוב ונכון בהקשרים מסוימים. המעלה, אם כך, קשורה באופן הדוק לחוכמה זו.
"אם כן, נדמה שכולם מבינים באיזושהי צורה שמצב כזה הוא המידה הטובה, כלומר, זה שמתאים לשכל המעשי. אבל עלינו להעמיק קצת יותר. כי המידה הטובה אינה רק מצב שפועל בהתאם לחוק הנכון, אלא מצב שמעיד על נוכחותו של החוק הנכון. והשכל המעשי הוא החוק הנכון בעניינים מסוג זה."
אריסטו מבהיר את הרעיון של מהי מידת האופי האמיתית. אנשים רבים מבינים באופן אינטואיטיבי שמידה טובה קשורה לפעולה בהתאם ל"כלל הנכון"—במילים אחרות, לעשות את הדבר הנכון בדרך הנכונה. עם זאת, אריסטו טוען שהבנה זו דורשת עידון. המידה הטובה אינה רק להתנהג נכון או לציית לכלל הנכון. במקום זאת, מדובר במצב אופי שבו האדם מחזיק ב"כלל הנכון" וגם מפעיל אותו. כלומר, עליו להפנים את העקרונות הנכונים, ולא רק לפעול בהתאם להם מבחוץ.
הוא מקשר זאת לחוכמה מעשית (פרונסיס), שהיא היכולת לשפוט נכון ולקבל החלטות ולפעול בצורה מתאימה במצבים מסוימים. עבורו, החוכמה המעשית היא ה"כלל הנכון" שמנחה התנהגות מתוך מידה טובה. בפשטות: מידה טובה אינה רק לעשות דברים טובים; היא להיות אותו אדם שיודע ובוחר לעשות את הדברים הטובים מהסיבות הנכונות.
"אם כן, סוקרטס חשב שהמידות הטובות הן חוקים או עקרונות רציונליים (כיוון שסבר שמידות אלו כולן הן סוג של ידע מדעי), בעוד שאנו סבורים שהן כרוכות בעקרון רציונלי."
כאן אריסטו מצביע על הבחנה מרכזית בין תפיסתו את המידות (המידות הטובות) לבין תפיסתו של סוקרטס. סוקרטס סבר כי מידות כמו אומץ, צדק, איפוק וכדומה הן פשוט צורות של ידע או עקרונות רציונליים – כמעט כמו עובדות מדעיות או חוקים שניתן ללמוד. במילים אחרות, עבור סוקרטס, לדעת את מה שנכון זהה לפעול בצורה נכונה. אם אתה "יודע" צדק, תפעל בצדק.
אריסטו, לעומת זאת, אומר שזה לא מדויק לגמרי. הוא מסכים שהמידות כוללות היגיון או עקרונות רציונליים, אך הן אינן רק ידע אינטלקטואלי. המידות עוסקות בהתגלמות ובחיים על פי העקרונות הללו – הן דורשות מצב נכון של אופי, בגרות רגשית, ויכולת ליישם חוכמה מעשית (פרונסיס) במצבי חיים אמיתיים. לדעת את "הכלל" בלבד אינו מספיק; יש להפנים אותו ולחיות לפיו, מה שמצריך תרגול, הרגל ושיקול מוסרי המבוסס על ניסיון.
זוהי הבחנה עדינה אך חשובה: אריסטו מדגיש כי המידות אינן עניין אינטלקטואלי בלבד, אלא מחוברות באופן עמוק לפעולה, לבחירה ולאופיו של האדם.