ספר 6 / פרק 12
פסקה 4 - הקשר ההדדי בין חוכמה מעשית למידה טובה
הסבר - חלק אחר חלק
"לגבי העובדה שאיננו נעשים מסוגלים יותר, בזכות תבונתנו המעשית, לעשות את המעשים הנעלים והצודקים, הבה נתחיל מעט מוקדם יותר, ונבחן את העיקרון הבא: כפי שאנו אומרים שישנם אנשים המבצעים מעשים צודקים שאינם בהכרח אנשים צודקים. כלומר, אלה שמבצעים את המעשים הנקבעים על ידי החוק, או מתוך חוסר רצון, או בשל בורות, או מסיבה אחרת, ולא למען המעשים עצמם (אף על פי שהם בפועל עושים את מה שעליהם לעשות ואת כל הדברים שאדם טוב אמור לעשות)."
אריסטו מתחיל בבחינת הבחנה חשובה: עצם ביצוע מעשים צודקים או אצילים לא הופך באופן אוטומטי מישהו לאדם "צודק". לדוגמה, יש מי שעשוי לפעול לפי החוקים או להתנהג באופן מוסרי, אך הוא עושה זאת בניגוד לרצונו (כנגד תשוקותיו), בחוסר ידיעה (ללא הבנה של מה שהוא עושה או מדוע זה טוב), או מתוך מניעים שאינם נובעים מערך פנימי של המעשים עצמם (כמו פעולה אנוכית כדי לזכות באישור או להימנע מעונש).
גם אם המעשים שלהם תואמים כלפי חוץ את מה שאדם טוב "אמור" לעשות, זה לא אומר שהאדם הוא באמת בעל סגולה מוסרית. סגולה אמיתית, כפי שאריסטו יסביר בהמשך, כוללת יותר מביצוע המעשים הנכונים—היא דורשת לעשותם מתוך הבנה נכונה, כוונה טהורה ורצון פנימי אמיתי.
"נראה אפוא שכדי להיות טוב, על האדם להיות במצב מסוים כשמבצע את המעשים השונים, כלומר, עליו לבצע אותם כתוצאה מבחירה ולמען המעשים עצמם. כעת, המידה הטובה היא זו שעושה את הבחירה לנכונה, אך השאלה מה צריך להיעשות באופן טבעי כדי לממש את הבחירה שלנו שייכת לא לְמידה הטובה, אלא לכושר או יכולת אחרת."
אריסטו מדגיש שפעולות טובות או נאצלות בלבד אינן מספיקות כדי להפוך אדם לאדם טוב. לא מדובר רק על המעשים החיצוניים; מה שבאמת חשוב הוא מצב התודעה והכוונה שמאחורי אותם מעשים. כדי להיות באמת טוב, אדם חייב לפעול מתוך בחירה ולמען הטוב שבמעשים עצמם, ולא בגלל שהוא נאלץ, מתוך בורות, או כדי להשיג רווח חיצוני כלשהו.
בעוד שהמידה הטובה (מצוינות מוסרית) מאפשרת לאדם לבצע את הבחירה הנכונה – כלומר, לשאוף למה שהוא באמת טוב – יש יכולת או מיומנות נפרדת הנדרשת כדי להבין כיצד להוציא לפועל בחירות אלו במציאות. יכולת מעשית זו אינה חלק מהמידה הטובה עצמה אלא שייכת להיבט אחר של כושר החשיבה שלנו.
"עלינו להקדיש תשומת לב לנושאים הללו ולתת הבהרה ברורה יותר לגביהם. קיימת יכולת שנקראת חוכמה מעשית; והיא היכולת לבצע את המעשים שמכוונים אל המטרה שהצבנו לעצמנו, ולהשיג אותה."
חלק זה עוסק ביכולת מנטלית או מיומנות הנקראת "פקחות." פקחות היא היכולת להבין את הדרך היעילה ביותר להשיג מטרה, כלומר היכולת "לפגוע במטרה" או להצליח להשיג את מה שאנו חותרים אליו. מודגש כאן שמדובר במיומנות מעשית שעוזרת לנו להתמודד עם מצבים כדי להגיע ליעדים שהצבנו לעצמנו, בין אם המטרות טובות ובין אם רעות.
"אם המטרה היא נעלה, אז התבונה ראויה לשבח, אבל אם המטרה רעה, התבונה היא רק תחכום ריק; לכן, אנו מכנים אפילו אנשים בעלי חוכמה מעשית כמתוחכמים או מפולפלים."
אריסטו עושה כאן הבחנה חשובה. הוא אומר כי האיכות של "פקחות" (היכולת להשיג מטרה בצורה מיומנת) יכולה לקבל גוון מוסרי שונה מאוד, בהתאם למטרה – או "היעד" – שאליו היא מכוונת.
אם המטרה (או היעד) היא משהו נאצל, מוסרי וטוב, אז הפקחות הזו הופכת להיות דבר ראוי להערצה ולשבח. היא מתיישרת עם מה שמוסרי ומשמעותי ותורמת לפעולה המוסרית. לעומת זאת, אם המטרה היא רעה, אנוכית או לא מוסרית, אז אותה יכולת פקחית הופכת פשוט ל"תחכום" במובן השלילי – כמו להיות ערמומי או נכלולי מסיבות לא ראויות. למעשה, אותה מיומנות יכולה להיות גם מוסרית וגם מזיקה, והערך המוסרי שלה תלוי לחלוטין במה מיומנות זו משמשת.
דבר זה מדגיש כי חוכמה מעשית (או תובנה מוסרית אמיתית) דורשת לא רק את היכולת לפעול בפקחות, אלא גם אוריינטציה מוסרית נכונה – מחויבות לשאוף למטרות נאצלות ומוסריות.
"חוכמה מעשית אינה היכולת עצמה, אך היא אינה מתקיימת ללא היכולת הזו. והעין הזו של הנפש מגיעה למצב המפותח שלה לא בלי עזרתה של המעלה הטובה, כפי שנאמר וכפי שברור."
אריסטו מקשר בין חכמה מעשית (פרונזיס) לבין יכולת או מיומנות מסוימת — מה שהוא מכנה מוקדם יותר "פקחות". הוא מציין שחכמה מעשית אינה זהה לפקחות או ליכולת זו, אך היא אינה יכולה לפעול בלעדיהם. הפקחות היא הכלי או המנגנון שעוזר לך להבין כיצד להשיג את מטרותיך באופן יעיל. עם זאת, חכמה מעשית דורשת יותר מפקחות בלבד — היא זקוקה למעלה טובה שתנחה אותה. בלי מעלה טובה, "עין הנפש" (היכולת המוסרית שלך להבחין במה שבאמת טוב) אינה יכולה להגיע לצורתה השלמה. למעשה, פקחות ללא מעלה טובה עלולה לסטות לדרך שגויה, אך בשילוב עם מעלה טובה היא הופכת לבסיס לחכמה מעשית.
"ההסקות הלוגיות שנוגעות לפעולות שיש לבצע כוללות נקודת התחלה, שהיא: "מאחר שהמטרה, כלומר מה שהכי טוב, היא בעלת טבע מסוים", יהיה טבע זה אשר יהיה (נניח לדבר לשם הדיון שהוא כל דבר שנבחר). אך הדבר הזה ברור רק לאדם הטוב; כי הרשע משחית אותנו וגורם לנו לטעות בנוגע לנקודות ההתחלה של הפעולות."
אריסטו מנתח כיצד החוכמה המעשית קשורה למעלה המוסרית ולקבלת ההחלטות. הוא מדגיש שכאשר אנו בוחנים את הפעולות או ההחלטות שאנו מקבלים, הן מבוססות על נקודת התחלה לוגית—הנחה או הבנה בסיסית לגבי מהו "הטוב ביותר" או היעד העליון שאנו שואפים אליו בסיטואציה מסוימת. לדוגמה, נקודת התחלה כזו יכולה להיות כמו: "הפעולה הטובה ביותר היא זו שמקדמת צדק" או "היעד העליון הוא לחיות חיים מלאי מעלה מוסרית."
אך רק אדם טוב—אדם בעל מעלה מוסרית—יכול באמת לזהות מהו הדבר ה"טוב ביותר" הזה באמת. מדוע? משום שאם אדם מושחת מבחינה מוסרית, השיפוט שלו הופך להיות פגום או "מעוות". השחיתות המוסרית הזו מעוורת את יכולתו להבחין או להגדיר נכון את נקודות ההתחלה הקריטיות הללו, מה שמוביל את פעולותיו והחלטותיו לכיוון שגוי. בעצם, ללא מעלה מוסרית, אנשים צפויים להיות מולכים שולל לגבי מהו היעד העליון או ה"טוב" האמיתי, מה שמרחיק אותם מבחירות חכמות ואתיות באמת.
"לכן, ברור כי בלתי אפשרי להיות נבון במעשים מבלי להיות אדם טוב."
אריסטו מעלה כאן נקודה חשובה: חכמה מעשית (היכולת לקבל החלטות טובות ולבצע פעולות נכונות בחיים) קשורה באופן מהותי לטוב ולמידות טובות. אי אפשר להחזיק באמת בחכמה מעשית בלי יושרה מוסרית או מידה טובה, משום שלהיות "טוב" מאפשר לך לראות ולשאוף למה שהוא תמיד צודק, נעלה ובעל ערך.
למה? חכמה מעשית כוללת לא רק לדעת אילו פעולות לבצע, אלא גם להבין נכון את המטרות העליונות של החיים או "נקודות המוצא". אם מישהו מושחת מוסרית או מונחה על ידי רוע ("רשעות"), שיקול הדעת שלו לגבי המטרות הללו יתעוות. הוא יכוון לדברים הלא נכונים—אנוכיות, חמדנות או רווחים קצרי טווח—במקום לשגשוג האנושי האמיתי או למה שאריסטו מכנה "הנעלה". במילים אחרות, הכשלים המוסריים שלו יעקמו את ההיגיון שלו, והוא לא יוכל לפעול בצורה נכונה.
לכן, עבור אריסטו, להיות חכם מעשית ולהיות אדם טוב אינם נפרדים. הם שלובים זה בזה באופן עמוק. רק אדם בעל מידה טובה יכול להבין ולרדוף את המטרות הנכונות בחיים, ורק עם המטרות הנכונות אפשר לפעול מתוך חכמה מעשית אמיתית.