ספר 6 / פרק 12
פסקה 1 - החשיבות והתפקיד של החוכמה המעשית והחוכמה הפילוסופית
הסבר - חלק אחר חלק
"עלולות להתעורר שאלות לגבי התועלת של תכונות נפשיות אלו."
אריסטו פותח חלק זה בהכרה שאנשים עשויים להטיל ספק בתועלת המעשית של שתי התכונות האינטלקטואליות שהוא דן בהן – חוכמה פילוסופית (סופיה) וחוכמה מעשית (פרונסיס). למעשה, הוא צופה מראש התנגדויות: מדוע צורות חוכמה אלה בעלות ערך, ומה מטרתן בחיינו? האם הן רק מעלות מופשטות, או שהן באמת תורמות לרווחה ואושר אנושי? בכך הוא מכין את הקרקע לבחינת תפקידיהן ולהגנה על חשיבותן.
"שהרי (1) החוכמה הפילוסופית לא תתבונן בדברים שיהפכו את האדם למאושר (כיוון שהיא לא עוסקת בשום דבר שנמצא בתהליך של התהוות), ואם לחוכמה המעשית יש יתרון זה, אז לשם מה אנו זקוקים לה?"
אריסטו מעלה שאלות לגבי התועלת של חוכמה פילוסופית ושל חוכמה מעשית. הוא מציין שהחוכמה הפילוסופית (או חוכמה עיונית) אינה עוסקת בהיבטים המעשיים והיומיומיים של החיים או בדברים שתורמים ישירות לאושר האדם—היא מתמקדת במקום זאת באמת מופשטת ונצחית שאינה "נכנסת להוויה" (כלומר, אינה קשורה לשינוי או ליצירה חומרית). מצד שני, למרות שהחוכמה המעשית נראית כאילו היא עוסקת בדברים הקשורים לאושר האנושי—כמו הבנת מהו צדק, אצילות וטוב—הוא מעלה את השאלה מדוע בעצם אנו זקוקים לה מלכתחילה.
"חוכמה מעשית היא תכונת הנפש שעוסקת בדברים שהם צודקים, נאצלים וטובים עבור האדם. אך אלו בדיוק הדברים שמאפיינים אדם טוב כשהוא עושה אותם. עם זאת, הידיעה עליהם לא בהכרח הופכת אותנו ליותר מסוגלים לפעול, אם הסגולות הטובות הן מצבי אופי בלבד. זה דומה לכך שהידיעה על מה שבריא או תקין – לא במובן של יצירת הבריאות, אלא כתוצאה ממצב של בריאות – לא הופכת אותנו ליותר מסוגלים לפעול. באותו אופן, הידיעה באמנות הרפואה או ההתעמלות אינה בהכרח עושה אותנו טובים יותר בפעולה המעשית."
בקטע זה אריסטו מתעמק במתח בין לדעת מהו הטוב (החזקה בידע) לבין לעשיית הטוב בפועל (נקיטת פעולה). הוא דן ב"חוכמה מעשית" (היכולת לקבל החלטות טובות בחיי היומיום) ומצביע על מורכבות אפשרית: העובדה שמישהו יודע מה נכון, אצילי או טוב, אינה מבטיחה שהוא יפעל בהתאם לכך.
לדוגמה, ייתכן שתבין באופן אינטלקטואלי אילו פעולות מועילות לבריאות – כמו לאכול נכון או להתעמל – אך הבנה זו כשלעצמה אינה מבטיחה שתנהל אורח חיים בריא. באותו אופן, גם אם תלמד רפואה או כושר גופני ("אמנות הרפואה או ההתעמלות"), החזקה בידע זה אינה הופכת אותך לבריא יותר, אלא אם תפעל על פיו.
אריסטו מדגיש כאן שמידות טובות, כמו חוכמה מעשית, אינן עוסקות רק ב"לדעת" את הדברים הנכונים; מדובר בתרגום הידע הזה לפעולה. ללא הקשר למעשה, ידע בלבד אינו בהכרח עושה אדם לטוב או למוסרי.
"אבל (2) אם נאמר שאדם צריך את החוכמה המעשית לא כדי לדעת אמיתות מוסריות, אלא כדי להפוך לטוב, החוכמה המעשית לא תהיה שימושית לאלו שכבר טובים; ושוב, היא לא תהיה שימושית לאלו שאין להם מעלה מוסרית; כי לא יהיה הבדל אם הם עצמם יחזיקו בחוכמה המעשית או יצייתו לאחרים שיש להם אותה, וזה היה מספיק עבורנו לפעול כפי שאנו עושים במקרה של בריאות; למרות שאנו שואפים להיות בריאים, איננו לומדים את אומנות הרפואה."
אריסטו מתמודד כאן עם ביקורת אפשרית על החוכמה המעשית (פרונזיס). הוא שואל: אם מטרת החוכמה המעשית היא לעזור לאדם להיות מוסרי וטוב, אז מהו תפקידה בהתאם לאופיו של האדם? הנה הדילמה שהוא מציע:
- אם אדם כבר מוסרי וטוב, אז החוכמה המעשית לא מוסיפה משהו חדש ליכולתו לפעול נכון. הוא כבר עושה את הדבר הנכון, אז למה בכלל החוכמה המעשית נחוצה?
- מצד שני, אם אדם חסר את המידה הטובה (כלומר, הוא עדיין לא מוסרי וטוב), החוכמה המעשית גם נראית חסרת תועלת. למה? כי אדם כזה יכול פשוט לעקוב אחרי עצה או הנחיה של אחרים שכבר מחזיקים בחוכמה המעשית, במקום לנסות לפתח אותה בעצמו—בדיוק כמו עם הבריאות: אם אנחנו רוצים להיות בריאים, לעיתים קרובות אנו נסמכים על רופאים במקום ללמוד רפואה בעצמנו.
זו הסיבה שאריסטו מדגיש את הפרדוקס לכאורה: האם החוכמה המעשית באמת נחוצה, או שמספיק פשוט להקשיב להנחיות של אלו שכבר מחזיקים בה? מדובר באתגר למרכזיות ולחשיבות של החוכמה המעשית, תוך העלאת שאלות על תפקידה ושימושיותה עבור סוגים שונים של אנשים.
"בנוסף לכך, זה ייראה מוזר אם החוכמה המעשית, שאינה נעלה כמו החוכמה הפילוסופית, תשלוט ותפקד עליה, כפי שנדמה שמשתמע מהעובדה שאמנות היוצרת משהו היא זו ששולטת ומצווה על אותו הדבר."
אריסטו מעלה כאן שאלה אפשרית: חוכמה מעשית (פרונסיס), שעוסקת בהחלטות יומיומיות כיצד לפעול באופן מוסרי ומועיל, נחשבת לנחותה לעומת חוכמה פילוסופית (סופיה), שממוקדת בהבנת אמיתות נצחיות ובטבע המציאות. עם זאת, הוא מציין שזה עשוי להיראות מוזר אם החוכמה המעשית תוצב בעמדת סמכות מעל החוכמה הפילוסופית—כמו מדריך בעל דרגה גבוהה יותר—בהתחשב בכך שהחוכמה הפילוסופית מוכרת כסוג ה"נעלה" או המעולה יותר של ידע.
הוא ממחיש זאת באמצעות אנלוגיה: במלאכות או באומנויות שונות, הכישרון המשמש ליצירת דבר מה (כמו יכולתו של בנאי לבנות בית) הוא זה שנותן את הפקודות או שולט במה שנוצר. לפי היגיון זה, החוכמה המעשית, שעוסקת בפעולה האנושית כאן ועכשיו, תהיה כביכול המובילה ב"יישום" של החוכמה הפילוסופית, למרות שזו האחרונה נחשבת תיאורטית לעליונה יותר. המתח הזה מעורר דיון מעניין על היחסים בין שני סוגי החוכמה ועל השאלה האם יכולה או צריכה להיות היררכיה ביניהן. זהו בעצם ניסיון לשאול האם החתירה למידות טובות יומיומיות יכולה להדריך או אפילו להתעלות על ההתבוננות הרוחנית באמתויות אוניברסליות.
"אם כך, אלה הן השאלות שעלינו לדון בהן; עד כה רק הצגנו את הקשיים."
אריסטו מסכם את האתגרים או הבעיות שהועלו בנוגע לתועלת ולמטרת החוכמה הפילוסופית (סופיה) והחוכמה המעשית (פרונזיס). הוא מכיר בכך ששאלות וביקורות אלו דורשות חקירה מעמיקה. עד לנקודה זו, עם זאת, הוא לא סיפק תשובות לבעיות הללו — הוא רק תיאר את הקשיים הקיימים. בעצם, זוהי הנקודה שבה הוא מתחיל חקירה מעמיקה יותר בנוגע לשאלה אם ומדוע המידות האינטלקטואליות הללו באמת חשובות לחיים טובים ומלאים.
"ראשית, נאמר שהמצבים הללו חייבים להיות ראויים לבחירה בזכות עצמם, משום שהם מהווים את המידות הטובות של שני חלקי הנפש, גם אם אף אחד מהם אינו יוצר דבר."
אריסטו פותח בהתייחסות לספקות ביחס ליתרון התועלת של חוכמה עיונית (סופיה) ושל חוכמה מעשית (פרונסיס). תשובתו לכך היא שהתכונות הללו, בעצמן, הן בעלות ערך מהותי ומצדיקות בחירה. מדוע? משום שכל אחת מהן קשורה לאחד משני החלקים המרכזיים שבנפש האדם. חוכמה עיונית מחוברת לחלק שבנו המבקש הבנה ואמת (השכל הרציונלי והמעיין), בעוד חוכמה מעשית קשורה לחלק המטפל בפעולה, קבלת החלטות, ובחיים מוסריים וטובים כאדם.
חשוב לציין שאריסטו מדגיש שגם אם סוגי החוכמה הללו אינם מביאים באופן ישיר לתוצרים מוחשיים – כמו בריאות, עושר, או אפילו אושר – הם עדיין טובים מעצם מהותם. הם מייצגים את טיפוח המצוינות האנושית בשני תחומים קריטיים של החיים: חשיבה ופעולה. לכן, הערך שלהם אינו תלוי בכך שיהיו "כלי" להשגת מטרה אחרת; הם ראויים לכשעצמם מפני שהם ממלאים את מובנה של ההוויה האנושית המוסרית.