אתיקה

אריסטו אומר שיכולות מסוימות - כמו שיפוט, הבנה והיגיון אינטואיטיבי - נחשבות מולדות או ניתנות לאדם באופן טבעי, בשונה מפילוסופיה, הדורשת לימוד מכוון ומאמץ אינטלקטואלי. במילים אחרות, אף אדם לא נולד באופן טבעי כפילוסוף, אך יכולות מנטליות אלו נתפסות כחלק מהטבע האנושי. אלו תכונות שאנו מזהים כמאפיינות את האדם, והן מתפתחות באופן טבעי כחלק מהצמיחה שלנו.

אריסטו אומר שהיכולת שלנו להפעיל היגיון ולגבש שיפוט נכון נוטה להתפתח באופן טבעי ככל שאנחנו מתבגרים. שלבי החיים השונים מביאים איתם יכולות מנטליות מסוימות, כמו "תבונה אינטואיטיבית" ושיפוט טוב. התבוננות זו מרמזת על כך שהתכונות הללו אינן רק נרכשות אלא נובעות בחלקן מהתפתחות טבעית. במילים אחרות, הטבע ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב היכולות האלה, שמתפתחות ומתבגרות עם הזמן ועם הניסיון שאנחנו צוברים בחיינו.

אריסטו מדגיש כאן ש"השכל האינטואיטיבי" (נואוס ביוונית) פועל גם כנקודת ההתחלה וגם כמטרה בתהליך החשיבה. בואו נפרק את הטיעון הזה:

1. כנקודת ההתחלה: השכל האינטואיטיבי מספק את האמיתות הבסיסיות או העקרונות הראשוניים שממנה מתחילים ההוכחות (טיעונים מנומקים או הוכחות לוגיות). אלו הם האמיתות הבסיסיות שאנו חייבים לקבל בלי הוכחה כדי לבנות טיעונים נוספים.

2. כמטרה: השכל האינטואיטיבי גם תופס את התוצאות או המסקנות—במיוחד את האמיתות הנוגעות למציאויות פרטניות ומוחשיות (בעניינים מעשיים) או למציאויות אוניברסליות ונצחיות (בעניינים עיוניים). זו היכולת שמאפשרת לנו לתפוס את התובנה או את "ההבנה האחרונה" בסיום החקירה.

בעצם, אריסטו רואה את השכל האינטואיטיבי כמעין "כריכה" לתהליך החשיבה: הוא מספק גם את ההנחות הראשוניות וגם את התובנה הסופית שאנו שואפים להגיע אליה.

מה שאריסטו אומר כאן הוא שעלינו להעריך ולתת תשומת לב לדעות, לתובנות ול"אמרות" של אנשים מנוסים, חכמים או מבוגרים, גם אם הרעיונות הללו אינם מגובים בהוכחות פורמליות או בהוכחות לוגיות. למה? מכיוון שניסיון החיים שלהם העניק להם סוג של תובנה מעשית או "עין" שמאפשרת להם לראות דברים באור ברור ולהבין מצבים באופן שאחרים אולי אינם מסוגלים. הם צברו ידע באמצעות מפגשים והחלטות בחיים האמיתיים, והתבונה המעשית הזו מעניקה להם נקודת מבט אמינה שכדאי להתחשב בה. למעשה, השילוב של ניסיון ושיקול דעת טוב הופך את נקודת המבט שלהם לבעלת ערך—even אם היא לא תמיד ניתנת לזיקוק לתוך היגיון פורמלי או הוכחה מדעית.

בקטע זה אריסטו מסכם ומסיים את הדיון שלו בשני סוגים מרכזיים של חוכמה: חוכמה מעשית (פרונזיס) וחוכמה פילוסופית (סופיה). הוא מדגיש ששני סוגי החוכמה הללו חשובים אך נבדלים זה מזה, וכל אחד מהם קשור להיבט מסוים בנפש האדם. החוכמה המעשית עוסקת בניווט המורכבויות של חיי היומיום וקבלת החלטות מוסריות, בעוד שהחוכמה הפילוסופית מכוונת לאמיתות גבוהות ומופשטות יותר—כמו התבוננות בטבע הקיום או במציאות האולטימטיבית.

כאשר הוא מתאר אותן כ"מידות של חלקים שונים בנפש," אריסטו מדגיש את תפקידיהן באופן שבו אנו חושבים ופועלים. כל אחת מהן מתאימה ליכולת מסוימת באדם: החוכמה הפילוסופית קשורה לשכל המחפש אמיתות אוניברסליות ובלתי משתנות, בעוד שהחוכמה המעשית נוגעת להיגיון שאנו משתמשים בו במצבים משתנים בעולם הממשי. יחד, הן מבטיחות חתירה מאוזנת אחר ידע ופעולה בחיינו.