אתיקה

אריסטו מתחיל בכך שהוא מזכיר לנו שאפשר לחלק את המידות הטובות של הנפש לשתי קטגוריות נפרדות: אלו שקשורות לאופי ואלו שקשורות לשכל. המידות הטובות של האופי, שאותן כבר דן בפירוט קודם לכן, עוסקות ברגשות, ברצונות ובפעולות, ומתמקדות בהשגת איזון ובפעולה שמבטאת התנהגות אתית ומוסרית. כעת, עם זאת, הוא מפנה את תשומת הלב למידות הטובות של השכל, שנוגעות לחשיבה, להיגיון ולהבנה. מידות שכליות אלו מכוונות את הדרך שבה אנו מעבדים ידע ומבינים את העולם, ומבוססות על החלק הרציונלי של הנפש שלנו.

אריסטו עובר מהדיון שלו על המעלות המוסריות—תכונות כמו אומץ, מתינות וצדק, שמעצבות את אופיינו ושולטות באופן שבו אנו פועלים ומרגישים בתגובה לרצונות ורגשות—לדיון במה שהוא מכנה "המעלות האחרות". "מעלות אחרות" אלו קשורות לאינטלקט ולא לאופי. הוא מתחיל בחזרה על הרעיון של הנפש, שכבר חילק אותה בעבר לחלקים: חלק אחד שאינו רציונלי (עוסק ברגשות וברצונות בסיסיים), וחלק אחר שהוא רציונלי (מסוגל לחשוב ולהבין עקרונות). כעת הוא יבחן בפירוט רב יותר את החלק הרציונלי בהקשר של המעלות האינטלקטואליות.

אריסטו חוזר לרעיון שהציג קודם לכן, לפיו יש לנפש שני חלקים מרכזיים: חלק אחד שמבין חוקים או משתמש בהיגיון (החלק הרציונלי) וחלק אחר שאינו נשען על ההיגיון (החלק הלא רציונלי). כעת, הוא מתמקד בחלק הרציונלי וטוען שגם צד זה של הנפש אינו ישות אחידה אחת. ניתן לחלק אותו עוד, בהתאם לסוגי הדברים שהוא עוסק בהם. הוא מציג הבחנה חדשה זו כדי להבין כיצד ההיגיון פועל בדרכים שונות בהתאם למיקודו.

אריסטו טוען שבתוך החלק הרציונלי של הנפש – החלק שבנו שיכול לחשוב ולהשתמש בהיגיון – ישנן שתי פונקציות נפרדות, או "חלקים," שמטפלים בסוגי ידע שונים:

1. החלק שמתבונן בדברים שאינם משתנים: זהו החלק של הנפש שמתרכז בהבנת דברים נצחיים או עקרונות אוניברסליים שאינם משתנים. מדובר באמתות כמו אלו הנחקרות בתחומים כמתמטיקה או פיזיקה – חוקים ועובדות שנותרים קבועים ללא קשר לנסיבות.

2. החלק שמתבונן בדברים משתנים: זהו החלק שמתמודד עם דברים שיכולים להשתנות בהתאם למצב – כמו התנהגות אנושית, פעולות או אירועים בעולם. כאן מתרחש קבלת ההחלטות המעשית, כיוון שדברים אלו אינם עוקבים אחר כללים קשיחים וקבועים אלא תלויים בנסיבות.

אריסטו מניח בסיס להסביר שהאופן שבו אנו חושבים ומתמודדים עם כל אחד מהתחומים הללו הוא שונה, ולכן גם ה"מידה הטובה" (המצב הטוב או המושלם ביותר) של כל אחד מחלקים אלה תהיה שונה. בפשטות, אנו משתמשים באחד מהחלקים כדי להבין אמיתות קבועות ובחלק השני כדי לקבל החלטות טובות בתחומים של החיים שמשתנים כל הזמן.

אריסטו טוען כי לנפש יש חלקים או אזורים המיועדים להתמודד עם סוגים שונים של ידע, וחלקים אלו מותאמים לטבע הדברים שאותם הם עוסקים. במילים אחרות, בדיוק כפי שהנושאים שאנו חוקרים או חושבים עליהם יכולים להשתנות (חלקם קבועים ולא משתנים, בעוד אחרים משתנים ולא צפויים), כך גם החלקים בנפש שלנו שעוזרים לנו להבין את הדברים האלה שונים זה מזה. חלקים אלו מותאמים לסוג הידע המתאים להם, משום שישנו קשר או "קרבה" בין טבע האובייקט שאנו חושבים עליו לבין טבע היכולת הנפשית שתופסת אותו. לדוגמה, אמת יציבה ובלתי משתנה תובן על ידי חלק בנפש שמסוגל להתמקד ביציבות כזו, בעוד שעניינים משתנים או מעשיים דורשים חלק בנפש שמותאם להתמודד עם סוג זה של משתנות.

אריסטו מעמיק בחקר ההיבט הרציונלי של הנפש ומחלק אותו לשני חלקים נפרדים המבוססים על סוגי הידע שבהם הם עוסקים:

- החלק המדעי מתמקד בהבנת דברים שהם קבועים, יציבים ולא משתנים. אלו הן אמיתות אוניברסליות או עקרונות – רעיונות או עובדות שנשארים זהים ללא תלות בנסיבות.

- החלק המחושב (או המתכנן) עוסק לעומת זאת בדברים שמשתנים ותלויים בנסיבות. חלק זה הוא מעשי, וכולל שיקול דעת וקבלת החלטות במצבים שבהם המצב יכול להשתנות בהתאם להקשר.

על ידי חלוקה זו, אריסטו מכין את הקרקע לדיון על המעלות הייחודיות או "המצבים המיטביים" של שני חלקים רציונליים אלו, ומראה כיצד כל אחד מהם משרת מטרה ייחודית בהנחיית מחשבתנו ופעולותינו. בעצם, הוא אומר שמכיוון ששני החלקים מתמקדים בסוגי ידע שונים, לכל אחד מהם יש דרך משלו להתעלות, שהיא המעלה או הסגולה הייחודית לו.

אריסטו מבצע הבחנה כאן בין שני אופנים שונים שבהם התודעה מתקשרת עם הידע. הוא טוען שהפעולה של התלבטות—חשיבה מעמיקה על אפשרויות וקבלת החלטות—קשורה באופן הדוק לפעולה של חישוב, או ניתוח מצבים בצורה רציונלית. שתי הפעולות עוסקות בדברים משתנים, כמו פעולות אנושיות, בחירות או נסיבות.

עם זאת, הוא מציין שאין אנו מתלבטים לגבי דברים שהם בלתי משתנים, או קבועים—כמו אמיתות נצחיות או עקרונות אוניברסליים. לדוגמה, אין צורך להתלבט אם "2 + 2 = 4", מפני שזהו דבר קבוע שאינו תלוי בהקשר. במקום זאת, ההתלבטות מתייחסת למצבים של אי-ודאות או שינויים, שבהם יש ליישם חשיבה רציונלית כדי לקבל החלטות או לפתור בעיות. לכן אריסטו מסווג פעילות זו תחת "החלק החישובי" של התודעה הרציונלית, שאחראי על ההיבטים המעשיים של החשיבה.

במילים אחרות, ההיבט החישובי של ההיגיון מתמקד בדברים שאנחנו יכולים להשפיע עליהם או להחליט לגביהם—תחום הקשור לפעולה מעשית ולעניינים משתנים.

אריסטו אומר שאם אנחנו רוצים להבין באופן מלא את מושג המידה הטובה, עלינו להבין מה גורם לכל חלק בנפש הרציונלית שלנו—החלק ה"מדעי" והחלק ה"חישובי"—לתפקד בצורה הטובה ביותר. לכל חלק יש מטרה ייחודית משלו, וכאשר כל אחד מהם פועל בצורה המצוינת ביותר שלו, הוא משיג את המידה הטובה שלו. מידה טובה, לפי אריסטו, פירושה למלא מטרה בדרך המצוינת ביותר האפשרית. לכן, המשימה כאן היא להבין איך נראית "מצוינות" הן בחלק המדעי (המתמקד באמתות שאינן משתנות) והן בחלק החישובי (המתמקד בעניינים משתנים או מעשיים) של ההיגיון שלנו.