ספר 6 / פרק 1
פסקה 1 - טבע הכלל הנכון
הסבר - חלק אחר חלק
"מכיוון שכבר אמרנו שיש לבחור בדרך האמצעית, לא בעודף ולא בחוסר, ושדרך האמצע נקבעת לפי הוראות הכלל הנכון, הבה נדון בטבע של הוראות אלו."
אריסטו מזכיר לנו נקודה חשובה שהוא בונה עליה: בחיים, עלינו לשאוף ל"דרך האמצע" המאוזנת במקום ללכת לקצוות – לא לעשות יותר מדי (עודף) ולא מעט מדי (חוסר). ה"דרך האמצע" הזו היא מה שהוא מכנה האמצע, והאופן שבו אנו קובעים מה באמת מאוזן או סביר תלוי בעיקרון מנחה, המכונה הכלל הנכון. כעת, הוא מכין את הקרקע לשלב הבא בטיעון שלו, שבו הוא יעמיק בהבנת העקרונות המנחים הללו וכיצד הם חלים על חיים של סגולה מוסרית.
"בכל מצבי האופי שהזכרנו, כמו גם בכל עניין אחר, ישנו מטרה או סימן שאליו מכוון האדם הראוי, והוא מגביר או מרפה מפעולתו בהתאם לכך. יש גם קנה מידה אשר קובע את מצבי האיזון, שאותם אנו מכנים הביניים בין עודף לחסר, והם מתאימים לכלל הנכון."
אריסטו טוען שבכל היבט של האופי שלנו (כמו מידות טובות או תכונות מוסריות), יש "מטרה" או יעד אידיאלי ששימש כמדריך לאדם חכם. ה"מטרה" הזו עוזרת לו לקבוע מתי לפעול בעוצמה גבוהה יותר (להגביר) או בעוצמה נמוכה יותר (להרפות) כדי לשמור על איזון. איזון זה, שהוא מכנה "מידת האמצע," נמנע מקיצוניות: הוא אינו יותר מדי (הפרזה) ולא פחות מדי (חוסר). האיזון הנכון עומד בקנה אחד עם מה שהוא מכנה "הכלל הנכון," סוג של עקרון מנחה או תקן שמבטיח שהבחירות והמעשים שלנו יימדדו כראוי.
"אבל אמירה כזאת, אף שהיא נכונה, אינה בהירה כלל; כי לא רק כאן, אלא גם בכל הפעילויות האחרות שהן מטרות של ידע, נכון לומר שעלינו לא להתאמץ יותר מדי ולא לוותר מדי, וגם לא מעט מדי, אלא במידה בינונית כפי שהכלל הנכון מורה."
אריסטו מודה שבעוד שנכון לשאוף לאיזון (ה"מידה הבינונית") במעשינו ובבחירותינו בהתאם ל"כלל הנכון", עצה זו בפני עצמה כללית מדי. לומר פשוט "אל תגזים ולא תחסר, רק עשה את המידה הנכונה" לא באמת עוזר לנו להבין איך למצוא את האיזון הנכון או מה בעצם ה"כלל הנכון" אומר. הרעיון עצמו מוצדק, אך הוא לא הופך לידע מעשי אלא אם נבהיר כיצד זה נראה באופן ספציפי בתחומים או מצבים שונים בחיים.
"אבל אם לאדם הייתה רק ידיעה כזו, הוא לא היה נעשה חכם יותר, למשל, לא היינו יודעים אילו תרופות יש להעניק לגוף אם מישהו היה אומר: "כל התרופות שהאמנות הרפואית מורה עליהן, ואשר תואמות את פעולתו של מי שמחזיק באמנות"."
אריסטו מציין שרק לתת אמת כללית או כלל אצבע זה לא מספיק עבור קבלת החלטות מעשיות. לדוגמה, תחשוב שמישהו אומר: "תיקח תרופה שהרופאים ממליצים עליה." אמנם זה נכון באופן עקרוני, אבל זה לא מועיל אלא אם כן אתה יודע איזו תרופה ספציפית או איך ליישם אותה במקרה הספציפי שלך. באותו אופן, רק לומר "תפעל במתינות לפי הכלל הנכון" זה לא באמת שימושי עד שנגדיר מהו בדיוק הכלל הזה ואיך הוא חל על מצבים שונים. כדי שידע יהיה באמת משמעותי, הוא צריך להיות ממוקד וניתן ליישום.
"לפיכך, יש צורך ביחס למצבי הנפש לא רק לקבוע את האמירה הנכונה, אלא גם להגדיר מהו הכלל הנכון ומהו המדד שמכוון אותו."
אריסטו מציין שזה לא מספיק רק לומר שעלינו לשאוף למצב "ביניים" מאוזן בין קצוות (כמו עודף וחוסר) בכל הנוגע לפעולותינו, רגשותינו או אופיינו. אמנם הרעיון הכללי הזה נכון, אך הוא לא באמת עוזר לנו להבין כיצד למצוא את האיזון הזה בפועל. כדי שהמושג הזה יהיה שימושי, עלינו גם להבין מהו ה"כלל הנכון"—כלומר, העיקרון המנחה או הסטנדרט שעוזר לנו לזהות כיצד נראה המצב הבינוני והמאוזן במצבים ספציפיים. ללא הבנה ברורה יותר, הרעיון נותר מעורפל מדי מכדי להנחות החלטות ממשיות על איך לפעול או לחיות היטב.