ספר 5 / פרק 11
פסקה 4 - טבע הצדק בתוך האדם עצמו
הסבר - חלק אחר חלק
"באופן מטאפורי ובזכות סוג מסוים של דמיון, קיימת צדקנות, אם כי לא בין אדם לעצמו, אלא בין חלקים מסוימים שבו; אך לא כל סוג של צדקנות, אלא זו הקיימת בין אדון לעבד או בין בעל לאישה."
אריסטו מציין שכאשר אנשים מדברים על "צדק בתוך האדם," אין הכוונה לצדק במובנו הרגיל, שכן צדק בדרך כלל כרוך באינטראקציות בין מספר אנשים. במקום זאת, הוא מדבר באופן מטפורי על סוג של הרמוניה או סדר בתוך נפש האדם. הרמוניה זו דומה ליחסים כמו בין אדון למשרת או בין בעל לאישה, שבהם צד אחד אמור להוביל או להנחות, והצד השני אמור לעקוב או לתמוך. במובן הזה, אריסטו רואה "צדק" פנימי כאשר החלק הרציונלי בנפש (החלק המנחה) שולט כראוי על החלק הלא-רציונלי (החלק המונע על ידי רגשות ותשוקות).
"כי אלו הם היחסים בהם החלק של הנפש שיש לו עיקרון שכלי עומד מול החלק הלא-שכלי; ולפי חלוקה זו אנשים גם סבורים כי אדם יכול להיות בלתי צודק כלפי עצמו, כלומר, מכיוון שחלקים אלו עשויים לחוות משהו המנוגד לרצונותיהם השונים."
אריסטו מדבר כאן על הקשר בין שני ההיבטים המרכזיים של נפש האדם: החלק הרציונלי (החלק שחושב, מנתח ומקבל החלטות) והחלק הלא רציונלי (החלק שמונע על ידי רגשות, תשוקות ואינסטינקטים). הוא מציע שהיחסים בין שני חלקי הנפש דומים ליחסים מסוימים בחברה, כמו אלה שבין אדון למשרת או בין בעל לאישה. החלק הרציונלי אמור להדריך ולשלוט, בעוד שהחלק הלא רציונלי אמור לציית ולהיות נשלט.
אריסטו מכיר בכך שלפעמים תשוקות לא רציונליות של אדם עשויות לסתור את ההכוונה של המחשבה הרציונלית שלו. לדוגמה, אתה יודע שאכילת מזון לא בריא בכמויות גדולות אינה טובה עבורך (מחשבה רציונלית), אך אתה עדיין רוצה להתפנק בו כי הוא טעים (תשוקה לא רציונלית). כאשר זה קורה, עשוי להיראות כאילו האדם "לא הוגן כלפי עצמו," משום שחלק אחד בנפשו (הרציונלי) נמצא במחלוקת עם החלק השני (הלא רציונלי).
במילים פשוטות יותר, זה כמו לומר שיש בתוכך "קבוצות מתנגשות" — הצד ההגיוני והרציני שלך לעומת הצד הרגשי והאימפולסיבי — וכאשר צד אחד משתלט על האחר, זה מרגיש שאין הרמוניה פנימית.
"לכן נחשב כי קיימת צדק הדדי ביניהם, כמו בין השליט לנתון לשלטונו."
אריסטו משווה בין החלקים השונים של נפש האדם לשולט ולנשלט, ומציע שיש סוג של איזון או יחס הוגן בין החלקים, בדומה לצדק. באופן ספציפי, הוא רואה את החלק הרציונלי של הנפש (החלק ההוגה והמונחה על ידי ההיגיון) כ"שולט", ואת החלק הלא-רציונלי (החלק המונע על ידי רגשות ותשוקות) כ"נשלט". שני החלקים ממלאים תפקידים חשובים, וכדי שהאדם יתפקד בצורה טובה, יש צורך בהרמוניה—שבה ההיגיון שולט ומשגיח על התשוקות, כך שלא יובילו להתנהגות מזיקה או מופרזת.
במובן זה, "צדק הדדי" פירושו שיש יחס תקין או התאמה בין החלקים הרציונליים והלא-רציונליים של הנפש. כל חלק צריך למלא את תפקידו בצורה ראויה—ההיגיון חייב להנחות, והרגשות והתשוקות צריכים לפעול לפי הכוונה הזו בצורה מאוזנת. הדינמיקה הפנימית הזו מבטיחה סוג של הרמוניה אתית בתוך האדם.
"זוהי תהיה הגדרתו של הצדק ושאר המידות הטובות המוסריות."
בהצהרה הסופית הזו, אריסטו מסכם את הדיון ואומר למעשה: "זוהי השלמת ההסבר שלנו על הצדק וקשרו לשאר המידות הטובות." כאן הוא מציין שצדק אינו רק תכונה מבודדת אלא קשור באופן עמוק למוסר ולמידות הטובות בכללותן. על ידי הבנת הצדק (והדקויות שלו), אנו גם מבינים טוב יותר כיצד פועלות המידות הטובות באופן כללי, הן בחברה והן בתוך האדם עצמו.