אתיקה

אריסטו מתייחס לאי-הבנה נפוצה: אנשים רבים מאמינים שפעולה בלתי-צודקת, ובהרחבה גם התנהגות צודקת, היא דבר לחלוטין בשליטתם ולכן פשוט להשגה. הוא מערער על כך בכך שהוא מציין שבעוד שביצוע מעשים בלתי-צודקים—כמו בגידה, גרימת נזק למישהו, או קבלת שוחד—עשוי להיות קל וטכנית "בכוחנו," עשיית הדברים הללו כהשתקפות אמיתית של אופיו הפנימי של האדם (או הימנעות מהם מאותה סיבה) היא עניין עמוק ומורכב בהרבה. למעשה, אריסטו אומר שפעולה בלתי-צודקת אינה רק קשורה למעשים שגויים מקריים או מזדמנים; היא מחוברת למצבו המוסרי והרגליו של האדם, ופיתוח המידה הטובה הוא דבר רחוק מלהיות פשוט.

אריסטו מתייחס לאי הבנה רווחת אצל אנשים. רבים סבורים שהבנת הצדק והעוולה לא מצריכה הרבה תבונה או חכמה, מתוך הנחה שהחוקים מגדירים במדויק מהו הוגן. אולם, הוא מציין שהחוקים עצמם עוסקים בצדק רק ברמה שטחית ("באופן מקרי"). הצדק האמיתי אינו נובע מהציות הפשוט לחוק; הוא טמון בהבנה כיצד יש לבצע פעולות וכיצד יש לחלק משאבים או תגמולים בדרך שהיא באמת הוגנת. אריסטו טוען שזו משימה מורכבת ודורשת הרבה יותר—בדומה למומחיות הנדרשת מרופא, שאינו רק יודע באופן תיאורטי אילו תרופות (או שיטות כמו ניתוח) יעילות, אלא כיצד, מתי, ולמי יש ליישם אותן כדי לקדם בריאות אמיתית. במילים אחרות, צדק דורש שיקול דעת מעמיק והבנה עדינה, ולא רק ציות מכני לכללים משפטיים.

אריסטו מצייר אנלוגיה כדי להדגיש עיקרון בנושא צדק ומומחיות. הוא אומר שכמו שקל לדעת אילו כלים או תרופות זמינים לבריאות – כמו דבש, יין, תרופות מסוימות (כמו הלבור), או אפילו שיטות פיזיות כמו צריבה (בכווייה) או ניתוח (השימוש בסכין) – הרבה יותר קשה לדעת כיצד, למי ומתי ליישם אותם כדי להשיג תוצאה טובה, כמו שיקום הבריאות. זה דורש מיומנות, שיקול דעת והבנה עמוקה, שהם סימני ההיכר של רופא טוב.

באנלוגיה, אריסטו מדגיש שבעוד שזה עשוי להיראות פשוט לדעת את היסודות של צדק או אי-צדק, להבין וליישם צדק בצורה נכונה – בדרך הנכונה, לאנשים הנכונים ובמצבים המתאימים – זה הישג הרבה יותר גדול ומורכב. זה לא רק עניין של לדעת חוקים או מושגים; זה דורש חוכמה ואופי מוסרי ראוי.

אריסטו מתמודד כאן עם תפיסה מוטעית מעניינת: אנשים לעיתים קרובות מניחים שאדם צודק מסוגל באותה מידה לבצע מעשים בלתי צודקים כמו אדם לא צודק, אם לא יותר מכך. הם מניחים שאדם צודק עומד בפני אותן הזדמנויות ואותן יכולות לבצע מעשים רעים—כמו לשכב עם אשת חברו או לגרום נזק לשכנו—אבל פשוט בוחר שלא לעשות זאת. באותו אופן, הוא מציין שאדם אמיץ מסוגל באותה מידה לנטוש את המגן שלו ולברוח מהקרב, כמו שפחדן היה עושה.

הנקודה המרכזית שאריסטו מערער עליה היא הרעיון שהיכולת לבצע מעשה בלתי צודק או פחדני היא זו שמגדירה צודק או אמיץ בדיוק כמו אדם לא צודק או פחדן. הוא יבהיר בטיעונו שהמאפיין המגדיר את הצדק והאומץ אינו רק היכולת לפעול, אלא האופי והכוונה שמאחורי הפעולות. אנשים צודקים ואמיצים אולי מסוגלים לבצע עבירות, אבל זהו מצבם המוסרי וההרגלים שלהם שמעצבים את התנהגותם ובחירותיהם.

בקצרה, עצם היכולת לעשות רע אינה הופכת אדם לבלתי צודק, בדיוק כפי שיכולת לברוח אינה הופכת אדם לפחדן—הכול תלוי במסגרת המוסרית העמוקה ובנטייתו ההרגלית של האדם.

חלק זה מדגיש נקודה חשובה על תפקיד האופי והכוונה במעשים. אריסטו אומר שלהיות פחדן או לפעול בצורה בלתי צודקת אינו קשור רק למעשים הספציפיים עצמם (כמו לברוח מתוך פחד או לנהוג כלפי מישהו בחוסר צדק), אלא למצב העמוק יותר של האופי או הלך הרוח שמוביל למעשים אלו. מדובר בנטייה או איכות מוסרית שמכתיבות את ההתנהגות ומגדירות אם היא פחדנית או בלתי צודקת.

הוא משתמש באנלוגיה עם רפואה וריפוי: להיות רופא טוב אינו רק להשתמש בכלים כמו סכין או תרופה, אלא לדעת את הדרך הנכונה להשתמש בהם—מתי, איך ועבור מי. באותו אופן, מה שהופך אדם לצודק או לא צודק אינו רק הפעולות החיצוניות שהוא מבצע, אלא איך ולמה הוא בוחר לבצע את המעשים הללו, בהתבסס על אופיו המוסרי.