ספר 5 / פרק 9
פסקה 6 - צדק ובורות בחלוקה
הסבר - חלק אחר חלק
"שוב, אם המפַקֵּד קבע את שיפוטו מתוך בורות, הוא לא פועל באופן לא צודק ביחס לצדק החוקי, ושיפוטו אינו בלתי צודק במובן הזה. אך במובן מסוים הוא כן בלתי צודק (כי הצדק החוקי והצדק הראשוני הם דברים שונים)."
אריסטו עושה כאן הבחנה חשובה. אם ה"מחלק" (האדם שאחראי להחליט מי יקבל מה) עושה טעות בשיפוט שלו מתוך חוסר ידע – ולא מתוך רוע או כוונה אנוכית – אי אפשר להאשים אותו שפעל בחוסר צדק בהתאם לצדק החוקי. הצדק החוקי עוסק בהוגנות במסגרת של חוקים וכללים, וטעות כנה אינה מפרה את ההוגנות הזו.
עם זאת, אריסטו מציין שהשיפוט שלהם עשוי עדיין להיות לא צודק במובן אחר, הקשור למה שהוא מכנה הצדק הראשוני – תחושת צדק עמוקה ואוניברסלית יותר שמעל לחוקים הכתובים. זה מצביע על כך שגם אם מישהו פועל לפי החוק אך מקבל החלטה שגויה בשל חוסר מודעות או הבנה, הפעולה שלו עשויה עדיין להתנגש עם תחושת הוגנות רחבה יותר או צדק טבעי. שני סוגי הצדק הללו – החוקי והראשוני – לא תמיד מתואמים באופן מושלם.
"אך אם ביודעין פסק באופן בלתי צודק, הרי שהוא עצמו שואף לקבל חלק מופרז או של הכרת תודה או של נקמה."
חלק זה מסביר שאם מישהו מקבל החלטה לא הוגנת או לא צודקת מתוך ידיעה, הוא עושה זאת מתוך מטרה—הוא רוצה להשיג משהו עבור עצמו בתמורה. זה יכול להיות הכרת תודה (טובות הנאה, נאמנות, או תגמולים מאת מי שמרוויח מההחלטה הלא הוגנת) או נקמה (שימוש בהחלטה כדי לפגוע או להעניש מישהו שהוא אינו מחבב). במילים אחרות, הפעולה הלא צודקת שלהם נובעת מרצון לרווח אישי, אם זה רווח רגשי, חומרי, או סיפוק מוסרי.
"אם כך, בדיוק כמו אם הוא היה שותף לשלל, האדם ששפט שלא בצדק מסיבות אלו קיבל יותר מדי."
אריסטו מדגיש שכאשר מישהו, כמו שופט או מקבל החלטות, נותן פסק דין לא צודק בכוונה — בין אם כדי לזכות בהכרת תודה, לנקום, או להשיג יתרון אישי כלשהו — אותו אדם למעשה מפיק תועלת לא הוגנת. גם אם הוא אינו לוקח באופן ישיר את אותו דבר שהוא מחלק (כגון רכוש או טובין), פסק הדין הלא צודק שלו עדיין מביא לרווח אישי, מה שהופך אותו לאשם בעוול. בעצם, מעשים לא צודקים נובעים לא רק מהדברים שנלקחים בפועל, אלא גם מהיתרונות הלא מוסריים שאדם מנסה להשיג לעצמו דרך החלטותיו.
"העובדה שהוא מקבל משהו שונה ממה שהוא מחלק אינה משנה, כי גם אם הוא מחלק אדמות מתוך כוונה להשתתף בשלל, הוא עצמו לא מקבל אדמות אלא כסף."
בקטע זה, אריסטו מסביר שכאשר מישהו מחלק דבר-מה באופן בלתי צודק (לדוגמה: קרקע, עושר או הטבות אחרות), אין זה משנה אם מה שהם מקבלים בתמורה שונה ממה שהם חילקו באי-צדק. לדוגמה, מחלק עשוי להעניק קרקע למישהו באופן בלתי צודק, אך המניע לפעולתו עשוי להיות ציפייה לקבל כסף או צורה אחרת של טובת הנאה אישית בתמורה. מה שחשוב הוא שהמעשה שלהם נובע מאינטרס עצמי או רצון לרווח אישי, ולא מתוך הוגנות או צדק. המעשה הבלתי צודק שלהם נובע מכוונתם להפיק רווח בלתי הוגן, ללא תלות בצורה הספציפית שבה "הרווח" מתבטא.