אתיקה

אריסטו ממשיך בבחינת הצדק והעוול, ועכשיו הוא מתעמק בשתי שאלות מרכזיות שעדיין נותרו ללא מענה:

1. מי אחראי לעוול כאשר יש חלוקה לא הוגנת? האם זה האדם שמחלק יותר ממה שצודק למישהו אחר (ה"מעניק") שמתנהג בעוול? או שזה האדם שמקבל ושומר אצלו יותר מחלקו ההוגן (ה"נמען")?

2. האם אדם יכול להתנהג בעוול כלפי עצמו? האם ייתכן שאדם יפעל בצורה שהופכת אותו גם לקורבן וגם למבצע של עוול?

שאלות אלו מעמיקות את הדיון במנגנוני הצדק, בעיקר בהקשר של אחריות ומעשים המופנים כלפי העצמי. אריסטו מבקש להבין כיצד עקרונות ההוגנות באים לידי ביטוי במקרים של נתינה וקבלה, וכן לחקור את גבולות העוול העצמי.

כאן אריסטו בוחן את הקשר המורכב בין צדק, הגינות ובחירות אישיות. הוא שואל האם אדם פועל שלא בצדק כאשר הוא נותן לאחר יותר ממה שמגיע לו ובכך מקנה פחות לעצמו. לפי היגיון זה, האם משמעות הדבר היא שהתייחס לעצמו באופן בלתי צודק? שאלה זו עולה ככל הנראה מכיוון שאנשים מוסריים או צנועים לעיתים קרובות בוחרים מרצונם לקבל פחות ממה שמגיע להם, מתוך גילוי נדיבות או הקרבה עצמית.

על ידי הדגשת הנטייה של אנשים מוסריים לקבל חלק קטן יותר לטובת אחרים, אריסטו מתחבט בשאלה האם ניתן באמת להגדיר מעשה כזה כ"בלתי צודק" כלפי עצמם. האם זהו מעשה של חוסר צדק, או שמא זו בחירה רצונית ואצילית?

אריסטו מעלה כאן נקודה מעניינת. הוא שואל אם מעשה שנראה לכאורה כמעשה מוסרי—כמו מישהו שמוותר מרצונו על חלקו ההוגן בטובין חומריים—דורש בחינה מעמיקה יותר. באופן ספציפי, הוא תוהה אם ייתכן שאותו אדם בכל זאת "מתוגמל" בדרכים אחרות, כמו כבוד או הוקרה על התנהגותו המוסרית, או אפילו תחושת אצילות פנימית. במילים אחרות, למרות שהאדם הזה עשוי להיראות כלפי חוץ כמי שמפסיד או מקריב, ייתכן שהוא מקבל בתמורה משהו שאינו חומרי אך בעל ערך שווה. הדבר מצביע על כך ש"צדק" או "הגינות" אינם תמיד פשוטים כפי שהם נראים במבט ראשון—הם לא נוגעים רק לטובין חומריים אלא גם לצורות אחרות של ערך.

בקטע זה, אריסטו עוסק בשאלה מורכבת: האם ייתכן שאדם ינהג בעצמו בצורה בלתי צודקת? הוא פותר זאת באמצעות הפנייה להבחנה שעשה קודם לכן לגבי מה גורם לפעולה להיחשב כ"בלתי צודקת". כדי שפעולה תיחשב בלתי צודקת כלפי מישהו, עליה להיות מנוגדת לרצונו או לרצונותיו.

אם מישהו מחליט מרצונו לתת לעצמו פחות ממה שמגיע לו או במודע גורם נזק לעצמו, הוא אינו נחשב כמי שמתייחסים אליו בצורה בלתי צודקת, משום שהוא בחר בכך מבחירה חופשית. במקום זאת, ייתכן שהוא פשוט פוגע בעצמו מתוך העדפה אישית או למען מטרה נעלה יותר – אך זה שונה מלהיות תחת יחס בלתי צודק. אריסטו מדגיש כי חוסר צדק כרוך בהיעדר הסכמה ושהוא מעבר לפגיעה גרידא.

למשל, אדם בעל סגולות מוסריות שמוותר על רווח חומרי למען אחרים, אף שזה עשוי להיראות כאילו הוא "מקפח" את עצמו, אינו נחשב כמי שמתייחסים אליו בצורה בלתי הוגנת, משום שהוא עושה זאת מבחירה חופשית ולא בניגוד לרצונו.