אתיקה

חלק זה מתעמק בשאלה מורכבת ומסובכת לגבי התנהגות אנושית ואחריות: האם אדם יכול להסכים מדעת למצב שבו ינהגו בו בצורה בלתי צודקת, או שכל עוול שנגרם לו תמיד נכפה עליו (ולכן, במהותו, בלתי רצוני)? אריסטו מכיר בכך שפעולות לא צודקות—כלומר, פעולות של מי שפועל בעוול—נעשות בדרך כלל מבחירה מודעת, כלומר בכוונה ובשיקול דעת. אך כאשר מדובר באלו שחווים את העוול (הצד שסובל ממנו), האם זה תמיד משהו שהם אינם שותפים לו מבחירה מרצון, או האם ייתכן שלפעמים הדבר קורה מתוך בחירה או הסכמה?

במילים פשוטות יותר, אריסטו שואל האם אדם יכול במודע ובמכוון להסכים שינהגו בו בעוול, או שמא חוויה של עוול היא מטבעה משהו שאף אחד לא היה מקבל ברצון. הדבר משקף את המתח בין אחריות אישית (לבחור במשהו) לבין כוחות חיצוניים שכופים עלינו פגיעה ללא הסכמה או שליטה. הוא גם מכין את הקרקע לבחון האם עוול יכול להיות סימטרי—רצוני משני הצדדים—או שהוא תמיד מנוגד מטבעו (רצוני מצד הפועל, בלתי רצוני מצד הסובל).

אריסטו טוען שאם כל פעולה צודקת היא פעולה רצונית, אז יש הגיון להניח שגם להיות מטופל בצורה צודקת וגם להיות מטופל בצורה לא צודקת עשוי לפעול לפי אותו עיקרון: שניהם צריכים להיות או רצוניים או לא רצוניים. בעצם, הוא בוחן האם יש עקביות באופן שבו צדק ואי-צדק נחווים—האם הם תמיד משהו שאדם מסכים לו מרצונו, או שהם גם נכפים עליו בניגוד לרצונו? עם זאת, זה מוביל לשאלות נוספות, שכן הרעיון שמישהו תמיד יסכים להיות מטופל בצדק, או שאינו מתנגד להיות מטופל באי-צדק, נראה קשה לעיכול בהקשר של חוויות החיים.

אריסטו מצביע על סתירה לכאורה, או "פרדוקס", בנוגע לרעיון של להיות מושא של צדק. בדרך כלל, אנחנו מקשרים צדק עם משהו הוגן וטוב שאדם מקבל מרצון. אך אריסטו שם לב שלפעמים אנשים עשויים להיות מושא לצדק בצורה שהם לא רוצים. לדוגמה, אם מישהו נענש בצדק על שפגע באחרים, אך הוא אינו מרוצה מכך, הוא עדיין מטופל בצדק—אך בניגוד לרצונו. זה מאתגר את הרעיון האינטואיטיבי לפיו צדק הוא תמיד דבר שמתקבל בהסכמה או בברכה.

אריסטו מעלה שאלה מעניינת ומורכבת: אם מישהו חווה משהו לא צודק (סובל מעוולה), האם זה אוטומטית אומר שהוא טופל בצורה לא צודקת? במילים אחרות, האם עצם זה שמישהו נמצא בצד שמקבל יחס לא הוגן או מזיק משמעו שמישהו אחר פעל כלפיו באופן לא צודק? או שמא חוויית הסבל מעוולה טומנת בחובה מורכבויות דומות לאלו של ביצוע מעשה עוול?

לדוגמה, בדיוק כפי שביצוע מעשה לא צודק לא בהכרח הופך מישהו ל"אדם לא צודק" ללא הבנת כוונתו או נסיבותיו, נראה שאריסטו מציע שגם סבל מעוולה עשוי להיות רב-שכבתי—זה לא תמיד פשוט כמו שזה נראה.

אריסטו בוחן את הטבע המעודן של צדק ואי-צדק. הוא מציין שקיים הבדל בין מה שקורה (התוצאה) לבין כיצד זה קורה (הכוונה וההקשר). לדוגמה, העובדה שמישהו חווה מצב לא צודק (סובל מחוסר צדק) לא בהכרח אומרת שהוא מטופל באופן פעיל בצורה לא צודקת—הדבר תלוי בשאלה אם מי שגורם לסיטואציה פועל במודע ובכוונה בחוסר צדק.

באופן דומה, כאשר מדובר בצדק, ייתכן שמישהו יחווה משהו הוגן וצודק, אך זה לא אומר בהכרח שהאדם שגרם למעשה פועל בצדק—ייתכן שהוא לא התכוון למעשה צודק או לא היה מודע לצדק שבמעשה.

לסיכום: צדק ואי-צדק נוגעים לא רק לפעולות עצמן אלא גם לכוונות של האנשים המעורבים. אריסטו מדגיש שלמצב של צדק או אי-צדק נדרש מעשה מכוון מצד הגורם כדי שניתן יהיה לתייג את החוויה ככזו באמת.

אריסטו בוחן את הרעיון של מה המשמעות של לפעול בצורה בלתי צודקת, והאם ייתכן שמישהו ייעשה לו אי-צדק או שיעשה לעצמו אי-צדק. הוא מגדיר פעולה בלתי צודקת כפגיעה מכוונת באדם אחר, תוך מודעות מוחלטת למה שאתה עושה, במי אתה פוגע, ואיך אתה עושה זאת ("מרצון").

אך אז הוא מעלה מקרה מבלבל: האדם הבלתי נשלט—אדם שחסר שליטה עצמית ופוגע בעצמו במכוון, בידיעה ברורה על מה שהוא עושה, אך אינו מצליח לעצור את עצמו.

אריסטו מציע שאם אדם זה פוגע בעצמו מרצון (בגלל שהוא מודע למעשיו), נראה שהוא יכול גם לפעול בצורה בלתי צודקת וגם להיעשות לו אי-צדק באותו הזמן—למעשה, לנהוג כלפי עצמו בחוסר צדק. זה יוצר דילמה: האם ייתכן שאדם יחולל אי-צדק נגד עצמו, או שמא צדק ואי-צדק מתקיימים רק באינטראקציות בין אנשים? זו שאלה מורכבת שמאתגרת את האופן שבו אנו נוהגים לחשוב על צדק כדבר שמתרחש בין יחידים.

אריסטו כאן בוחן בעיה מוסרית לגבי צדק ואי-צדק: האם מישהו יכול במתכוון לאפשר לעצמו להיות מטופל בצורה לא הוגנת או בלתי צודקת? הוא מעלה במיוחד את התרחיש שבו אדם, בשל חוסר שליטה עצמית (או חולשת רצון), מאפשר לעצמו להיפגע על ידי אדם אחר שפועל מתוך רצון. זה מציג את האפשרות שמישהו עשוי מרצונו לקבל פגיעה או יחס בלתי הוגן.

עם זאת, הרעיון הזה מורכב. אם צדק ואי-צדק דורשים רמה מסוימת של פעולה רצונית או כוונה, עולה השאלה האם קבלת נזק באופן רצוני באמת נחשבת כ"להיות מטופל בצורה בלתי צודקת". בעצם, אריסטו מתמודד עם השאלה האם אי-צדק הוא תמיד משהו שקורה נגד רצונו של אדם, או האם, במקרים מסוימים (כמו כשמישהו חסר שליטה עצמית), ייתכן שהם מרצונם מאפשרים לעצמם להיפגע, ובכך מסבכים את הרעיון של להיות מטופל באופן בלתי צודק.

אריסטו בוחן את ההבחנה העדינה בין להיפגע או לסבול מעוול מרצון לבין להיות מטופל בצורה לא צודקת. הוא מעלה את השאלה האם ההגדרה של עוול דורשת לא רק שהמעשה המזיק ייעשה בכוונה ובמלוא המודעות (על ידי מי שגורם לנזק), אלא גם שהנזק ייעשה בניגוד לרצונו של הנפגע.

אם ההגדרה הזו נכונה, המשמעות היא שאדם עשוי ברצון לבחור להיפגע או לקבל מעשה לא צודק (לדוגמה, בשל חולשה או מסיבות אחרות), אך זה עדיין לא שווה ערך ל"להיות מטופל בעוול מרצון". מדוע? משום שכדי שמישהו באמת "יטופל בעוול", הוא יצטרך לרצות לחוות עוול—דבר שאריסטו טוען שאינו אפשרי. אפילו אדם שנקרא "חסר שליטה עצמית" (מי שפועל בניגוד לשיקול דעתו הנכון בגלל חוסר שליטה עצמית), אינו באמת רוצה שיטפלו בו בעוול. הפעולות והבחירות שלו עשויות להוביל לנזק, אך נזק זה מתרחש בניגוד לרצונותיו העמוקים יותר או לשיפוטו לגבי מה שטוב.

במהות, אריסטו אומר שאף אחד לא באמת רוצה לחוות עוול, לא משנה הנסיבות. הדבר מדגיש את הרעיון שעוול כרוך באופן בסיסי בסתירה לרצונו או כוונתו של האדם המושפע.

אריסטו כאן מתמודד עם נקודה מעודנת בנוגע להתנהגות אנושית, צדק וכוונה. הוא מדגיש שהמעשים שלנו, במיוחד אלו הכרוכים בנזק או בחוסר צדק, קשורים למה שאנחנו מתכוונים ולמה שאנחנו רוצים. בואו נפרק את זה בזהירות:

- ראשית, אריסטו מציין ש-אף אחד לא באמת רוצה משהו שהוא מאמין שהוא רע. גם אם מישהו בוחר לפעול בדרך שפוגעת בעצמו או באחרים, הוא לא באמת מעוניין בנזק הזה – משום שבני אדם חפצים במה שהם תופסים כטוב, גם אם הם טועים לגבי זה. זו הסיבה שהוא מזכיר את דמותו של "האדם הבלתי-מאופק" (אדם הנאבק בשליטה עצמית). אדם כזה עשוי לעשות דברים שהוא יודע שהם לא נכונים, אך הוא פועל נגד רצונותיו העמוקים בשל חולשה או דחפים. לדוגמה, אדם עשוי לאכול יותר מדי או להתפרץ מתוך כעס, בעודו מבין שזה מזיק – מה שהוא באמת רוצה (משמעת עצמית או שקט נפשי) נכנע באותו רגע לחוסר שליטתו.

- לאחר מכן, אריסטו מתייחס בעקיפין לסיפור מפורסם מתוך האיליאדה של הומרוס, שבו גלאוקוס מחליף את השריון שלו עם דיומדס. בהחלפה הזו, גלאוקוס מוותר על שריון זהב יקר בתמורה לשריון ברונזה פחות יקר בהרבה. ההחלפה נראית לא הגיונית או לא צודקת, אבל גלאוקוס ככל הנראה בוחר בעסקה הזו מסיבה אישית כלשהי, בין אם זה כבוד, אחווה או נאמנות. זה מדגיש רעיון מרכזי שאריסטו בוחן: אדם עשוי ביודעין להקריב או להזיק לעצמו (מבחינה חומרית או אחרת) משום שהוא מאמין שהוא רודף אחרי משהו טוב או בעל ערך – גם אם האמונה הזו שגויה.

דרך הדוגמאות האלו, אריסטו מתקדם לכיוון הרעיון ש-חוסר צדק אמיתי כרוך בהתנגשות בין הכוונה לבין התוצאה, ושמושגים כמו צדק, נזק או עוול אינם תמיד פשוטים. הכוונות של אנשים, הבחירות שלהם והרצונות שלהם כולם משחקים תפקיד בקביעה האם מעשה הוא באמת צודק או בלתי צודק.