אתיקה

כאן, אריסטו עובר לחקירה מעמיקה יותר של האחריות המוסרית, ומתמקד במושגים של "סבל" ו"עשיית עוול." הוא מניח שהקוראים כבר הבינו את הדיון הקודם, שבו הוא הבחין בין פעולות שנעשות מתוך כפייה או בורות לבין פעולות שמונעות מתשוקה, אשר לא תמיד ניתן להצדיקן. כעת, הוא מצטט שורה מתוך טרגדיה של אוריפידס, מחזאי יווני מפורסם, כדי לעורר מחשבה נוספת.

השורה שהוא מזכיר מציגה דילמה מוסרית או פרדוקס בנוגע לאחריות: כאשר מישהו מבצע פעולה כמו רצח, האם אפשר ששני הצדדים – המבצע והקורבן – יהיו "משתתפים מרצון," או שאחד תמיד אינו רצוני? אריסטו מתכוון לבחון האם אשמה מוסרית, או האשמה, יכולה להתקיים במצבים שבהם נראה ששני הצדדים שותפים למעשה, או האם באמת צד אחד סובל מעוול בעוד שהצד השני גורם לו. למעשה, הוא שואל: כיצד אנו מגדירים צדק ואחריות באינטראקציות אנושיות מורכבות? הציטוט מאוריפידס משמש כמסגרת לפרובוקציה לניתוח מעמיק יותר.

חלק זה משקף דילמה מוסרית עמוקה ומזמין אותנו לבחון את טבע האחריות בפעולות שבהן מעורבים מספר אנשים. השורה, המושאלת מאוריפידס, מעלה את השאלה האם האחריות על מעשה, במיוחד על מעשה חמור כמו הרג, משתנה בהתאם לשאלה האם הצדדים המעורבים פעלו מרצונם החופשי או שלא מרצונם.

לדוגמה: האם המעשה נבע מיחיד בלבד, או שהוא דרש הסכמה או שותפות מצד שני הצדדים? אם שניהם פעלו מרצונם החופשי, האם זה הופך את המעשה לפשע משותף שבו שניהם חולקים אחריות? ואם שניהם פעלו שלא מרצונם, האם הדבר משנה את הטבע של המעשה לכזה שהוכתב עליהם מכורח הנסיבות החיצוניות?

אריסטו מרבה לעסוק בדקויות הללו של אחריות מוסרית, ומזמין אותנו לחשוב על מה הופך פעולה להתנדבותית או לא-התנדבותית, מוצדקת או ראויה לגינוי. הרעיון המרכזי הנבחן כאן הוא השאלה האם רצון חופשי, או היעדרו, משנה את המשקל האתי של המעשה.