אתיקה

אריסטו אומר שלא כל פעולה שנעשתה ללא כוונה מודעת (מעשים בלתי רצוניים) היא באופן אוטומטי נסלחת. ישנן פעולות שניתן למצוא להן הצדקה, ואחרות שלא, בהתאם לנסיבות שמסביב לאותו מעשה. בכך הוא מדגיש שההקשר והמניעים חשובים כאשר שופטים אם מעשה בלתי רצוני הוא מקובל או לא.

אריסטו מבצע הבחנה חשובה כאן. הוא אומר שישנם סוגים מסוימים של טעויות או מעשים שגויים שאנשים מבצעים לא רק מתוך מצב של חוסר ידע (כאשר הם פועלים במצב של אי-ידיעה), אלא בגלל חוסר הידע (כאשר חוסר הידע הוא הסיבה המרכזית לטעות). סוגי טעויות אלו, לפי אריסטו, ניתנים להצדקה, כיוון שהאדם לא היה בעל הידע או ההבנה הדרושים כדי להימנע מהמעשה השגוי. כלומר, הטעות לא הייתה לחלוטין בשליטתם, מאחר שהיא נבעה מחוסר הבנה או מידע.

אריסטו מדבר כאן על הבדל עדין אך חשוב. הוא מציין שיש מעשים שאנשים עשויים לבצע "מתוך בורות" (כלומר, הם לא מבינים לחלוטין מה הם עושים ברגע המעשה), אך הסיבה לבורות שלהם חשובה כאשר שופטים אם מעשיהם נסלחים או לא.

אם מישהו פועל מתוך בורות שנגרמה על ידי תשוקות לא רציונליות, כמו מצב רגשי קיצוני ולא טבעי שאינו תגובה אנושית טיפוסית או משהו שרוב האנשים בדרך כלל חווים, אז לא ניתן לסלוח על מעשיו. זאת משום שתשוקות כאלו נמצאות מחוץ לגבולות של מה ש"נורמלי" או ניתן להזדהות איתו עבור בני אדם - הן מוגזמות או בלתי סבירות, ולכן האדם עדיין אחראי על כך שלא שלט בעצמו או ברגשותיו.

במילים פשוטות: בורות שנגרמת על ידי התפרצות רגשית פראית ולא טבעית לא פוטרת אותך מאחריות למעשיך, כי סוג כזה של תשוקות אינן התנהגות אנושית רגילה או מצופה.