אתיקה

אריסטו טוען שכאשר מישהו פוגע באחר בכוונה תחילה—בוחר לפעול באופן לא הוגן או לא שוויוני—פעולה זו היא מטבעה בלתי צודקת. יתרה מזו, העובדה שההתנהגות הזו נעשית מבחירה מעידה כי האדם הפוגע לא רק מבצע מעשה לא צודק, אלא שגם אופיו משקף שהוא "אדם בלתי צודק." הפגיעה שנגרמת מחבלת את האיזון או ההוגנות—כלומר, היא מפרה את העקרונות של פרופורציה או שוויון שעליהם מבוססת הצדק. עבור אריסטו, הצדק אינו רק עניין של פעולות בלבד, אלא של התחייבות עמוקה יותר להוגנות שמנהלת את מערכות היחסים והחברה. לכן, פגיעה מכוונת מצביעה על פגם או חוסר איזון עמוק יותר באופי של מי שמבצע אותה.

חלק זה מבדיל בין לעשות מעשה צודק לבין להיות אדם צודק. אדם שבאופן עקבי בוחר לפעול בצדק—בחירה מודעת בהגינות ואיזון כאשר הוא ניצב בפני החלטות—נחשב לאדם צודק באמת. פעולותיו משקפות את מי שהוא בעומק אישיותו.

מצד שני, העשייה הצודקת בלבד יכולה להתייחס למי שמבצע מעשה צודק, אך ללא כוונה מודעת או מחויבות עמוקה לצדק. לדוגמה, אדם עשוי לציית לחוק מרצונו או לעשות דבר מה הוגן, אך לא בהכרח משום שהוא מעריך את הצדק—ייתכן שזה נעשה במקרה, מתוך הרגל או כתוצאה מלחץ חיצוני.

אריסטו מדגיש שמהות המידה הטובה האמיתית טמונה בכוונה ובאופי, ולא רק בביצוע פעולות נכונות כלפי חוץ.