אתיקה

אריסטו מסביר כי פעולות שנעשות מתוך כעס הן בדרך כלל לא מתוכננות מראש או נעשות מתוך כוונה זדונית. במקום זאת, הן יותר תגובות ספונטניות לפרובוקציה. האדם שפועל מתוך כעס אינו בהכרח הגורם הראשי לעוול שנגרם—זהו האדם שהרגיז או עורר את כעסו שיצר את שרשרת האירועים שהובילה לכך. למעשה, המתחיל נושא באחריות משמעותית לנזק שנגרם משום שהוא יצר את התנאים שהפעילו את התגובה הכועסת.

אריסטו אומר כאן כי במקרים של כעס או מחלוקות, אנשים בדרך כלל לא מתווכחים על האם הפעולה התרחשה בפועל – הם לרוב מסכימים על כך שמשהו קרה. במקום זאת, מה שהם באמת מתווכחים עליו הוא האם הפעולה הייתה צודקת או בלתי צודקת. זו התפיסה של אי צדק – האמונה שמישהו נפגע או קופח – שמציתה את הכעס או הסכסוך מלכתחילה.

בעצם, אנשים מתעצבנים או כועסים לא בגלל שהם מטילים ספק בעצם התרחשות האירוע, אלא בגלל שהם מרגישים שהאירוע לא היה הוגן. עבור אריסטו, המיקוד הזה בצדק משקף את המשקל הרגשי שיש לתחושת ההוגנות באינטראקציות בין בני אדם.

אריסטו אומר כאן שכאשר מתעוררות מחלוקות – כמו במצבים המונעים על ידי כעס – בדרך כלל המחלוקת אינה נוגעת לשאלה אם משהו באמת קרה או לא. שני הצדדים בדרך כלל מסכימים על העובדה הבסיסית של הפעולה שהתרחשה. במקום זאת, הסכסוך מתמקד בפרשנות של הצדק – האם הפעולה הייתה הוגנת או לא.

לדוגמה, במקרים של עסקאות מסחריות, עשויות להתפתח אי-הסכמות בגלל שאחד הצדדים פועל מתוך כוונות זדון (אדם "מושחת"), או בגלל טעות כנה או שכחה ("שכחה"). אך גם במצבים של עוולה, האדם שגרם לנזק ביודעין יודע שהוא עשה זאת; הוויכוח אינו נוגע לשאלה אם נגרם נזק, אלא אם הוא היה מוצדק. אדם אחד מרגיש שהוא נפגע, ואילו האחר מכחיש טענה זו, וטוען שהתנהגותו הייתה מוצדקת.

אז בעצם, הדיון הוא פחות על האירוע עצמו ויותר על השיפוט המוסרי – מי באמת צודק ומי טועה.