אתיקה

אריסטו מסביר כאן שכדי שפעולה תיחשב באמת כצודקת או כבלתי-צודקת, האדם המבצע אותה חייב לעשות זאת מרצון. אם מישהו מבצע פעולה שלא מרצונו (ללא כוונה או שליטה), לא ניתן לסווג את מעשהו באופן מלא כצודק או בלתי-צודק במובן המשמעותי—על אף שהוא עשוי להיראות כזה על פני השטח. במילים אחרות, הכוונה מאחורי הפעולה היא חיונית. אם האדם לא בחר בכוונה או מתוך ידיעה לפעול בדרך מסוימת, אז במובן המוסרי, הפעולה שלו אינה נושאת באופן מלא את המשמעות של צדק או אי-צדק. במקרים כאלה, זהו רק מקרה אקראי או מקרי.

אריסטו מבצע הבחנה חשובה כאן בין פעולה שהיא לא צודקת לבין פעולה שהיא מעשה אי-צדק. ההבדל המרכזי נעוץ בשאלה אם הפעולה נעשתה מרצון (בכוונה, מתוך מודעות וכוונות). אם מישהו מבצע מרצונו ובמודע פעולה לא צודקת, אז היא נחשבת כמעשה אי-צדק וניתן להאשים אותו על כך. עם זאת, אם מרצון אינו קיים—כלומר, אם האדם לא התכוון לפעול באופן לא צודק—הפעולה עשויה עדיין להיות לא צודקת, אך היא לא תיחשב לחלוטין כמעשה אי-צדק. במילים אחרות, כוונה ומודעות הן קריטיות כדי לסווג פעולה כבלתי צודקת באמת מבחינה מוסרית. ללא כוונה, העוול איננו שלם מבחינה אתית.

בחלק זה אריסטו מבהיר למה הוא מתכוון בפעולות רצוניות, שהן קריטיות כאשר קובעים אם אדם פועל בצורה צודקת או בלתי-צודקת. הוא מסביר שלפעולה תהיה רצונית, היא חייבת לעמוד בתנאים מסוימים:

1. השליטה בפעולה נמצאת בידי האדם – משמעות הדבר שהאדם עושה בחירה מודעת ללא כפייה חיצונית. לדוגמה, אם מישהו כופה על ידו של אדם אחר להכות אדם שלישי (כמו במקרה בו אדם א' מחזיק בידו של ב' ומכוון אותה להכות את ג'), הפעולה אינה רצונית עבור ב', משום שהיא לא הייתה בשליטתו.

2. האדם פועל מתוך ידיעה – כלומר, הוא מבין:
- על מי הוא פועל (למשל, הוא יודע את מי הוא מכה);
- באמצעות מה הוא פועל (למשל, הוא יודע שהוא מכה במקל ולא בידו);
- למה המעשה מיועד ומהן תוצאותיו (למשל, לדעת אם המכה נועדה לפגוע, למשוך תשומת לב, וכו').

תנאים אלו שוללים פעולות שנעשו:
- מתוך חוסר ידיעה (למשל, לא לדעת מי האדם שמכים אותו);
- בטעות (למשל, להכות מישהו בלי כוונה);
- מתוך כפייה (למשל, כאשר אדם נאלץ בעקבות לחץ פיזי של אדם אחר).

הרעיון המרכזי כאן הוא שפעולה יכולה להיחשב באמת רצונית רק אם היא נובעת מהחלטה מודעת של האדם עצמו, עם ידיעה מלאה של מה שהוא עושה ולמה הוא עושה זאת. הבחנות אלו חשובות, משום שרק פעולות רצוניות נושאות משמעות מוסרית מלאה (ולכן גם ראויות לשבח או לגינוי כצודקות או בלתי-צודקות).

חלק זה עוסק ברעיון שלא כל הפעולות הן באותה מידה רצוניות, וכי רמת הידע שיש לאדם לגבי מעשיו והשלכותיהם משחקת תפקיד מכריע בקביעת מידת הרצון שבפעולתו—ומכאן, אם היא יכולה להיחשב כצודקת או לא צודקת. אריסטו נותן דוגמה: דמיינו מישהו שמכה אדם אחר. המכה עשוי לדעת עובדות בסיסיות, כמו "זהו אדם" או "אדם זה נמצא פיזית כאן", אך אולי הוא אינו מבין שהאדם שהוא מכה הוא אביו.

הבחנה זו חשובה משום שידע מעמיק את האחריות. להכות אדם זר במכוון שונה, מבחינת האתיקה, מלהכות את אביו במכוון. אם המכה אינו מודע לקשר המשפחתי, למעשה שלו חסרות שכבות מסוימות של כוונתיות, וזה משפיע על מידת האשמה—ואפילו על היות המעשה "לא צודק". הבחנה דומה חלה לא רק על האנשים המעורבים אלא גם על המטרה או התוצאה של הפעולה ("הסוף") ועל הקשר הכולל של המעשה.

אריסטו מסביר שפעולות שנעשות ללא ידע מלא, פעולות שנכפות על אדם, או פעולות שהן מחוץ לשליטת האדם נחשבות ללא רצוניות. לדוגמה, ייתכן שנהיה מודעים לתהליכים כמו הזדקנות או מוות כאשר הם מתרחשים בנו, אך אלו אינם מקרים של פעולה רצונית או לא רצונית באותו מובן, משום שמדובר בתהליכים טבעיים שהם לגמרי מעבר לשליטתנו או בחירתנו. במילים אחרות, יש דברים שפשוט קורים לנו כחלק מהחיים, והם נמצאים מחוץ לתחום האחריות המוסרית או קבלת ההחלטות שלנו.

הקטע הזה מדגיש שהאיכות המוסרית של פעולה—כלומר, האם היא צודקת או לא צודקת—אינה תלויה רק בתוצאה החיצונית של הפעולה עצמה. במקום זאת, אריסטו מתמקד בכוונה ובמניעים שעומדים מאחורי הפעולה.

לדוגמה, אם מישהו מחזיר כסף שהוא חייב למישהו אחר, הפעולה הזו עשויה להיראות כפעולה צודקת. אולם, אם האדם מחזיר את הכסף בחוסר רצון, מתוך פחד מעונש או כפייה, אז הפעולה שלו אינה באמת צודקת במובן המוסרי; הוא פשוט נאלץ לעשות מעשה שנראה כמעשה צודק. אריסטו מכנה צדק כזה "מקרי", משום שהמשקל המוסרי האמיתי של הצדק דורש שהאדם יפעל ברצון ובמודעות. במקרה הזה, הצדק של הפעולה הוא רק תוצאה מקרית, ולא ביטוי לאופיו המוסרי של האדם.

הרעיון כאן הוא שמוסריות כרוכה בבחירה—להיות צודק כרוך ביותר מאשר פשוט לעשות את הדבר הנכון; זה מחייב לרצות לעשות את הדבר הנכון מתוך בחירה חופשית.

חלק זה מדגיש הבחנה חשובה: כאשר אדם אינו מקיים התחייבות או לא מחזיר פיקדון משום שנכפה עליו לעשות זאת בניגוד לרצונו, הוא אינו פועל "באופן לא צודק" במובן המלא, אלא רק באופן מקרי. במילים אחרות, אי קיום ההתחייבות הוא עדיין מעשה שאינו צודק מבחינה אובייקטיבית, אך לא ניתן להטיל עליו את מלוא האשמה, מאחר שהוא פעל תחת אילוץ חיצוני. היעדר כוונה אמיתית ("רצוניות") משמעה שאי אפשר לראות בו בלתי צודק מבחינה מוסרית או אישית, גם אם תוצאת מעשיו גורמת נזק או נתפסת כרוע.

אריסטו מבחין כאן בין שני סוגים של פעולות רצוניות: אלו שמבוצעות מתוך בחירה ואלו שמבוצעות לא מתוך בחירה. פעולות שמבוצעות מתוך בחירה הן כאלה שאנו חושבים עליהן באופן פעיל ומחליטים לבצע לאחר ששקלנו את האפשרויות שלנו – כלומר, ישנה התלבטות מעורבת בהחלטה. לעומת זאת, פעולות שמבוצעות לא מתוך בחירה הן עדיין רצוניות (כי אנו עושים אותן במודע וברצון), אבל הן מתבצעות באופן מיידי יותר, מבלי שנעצור לשקול את היתרונות והחסרונות או לחשוב מראש. לדוגמה, החלטה לעזור לחבר בפרויקט שלו לאחר שתשקול כמה זמן תוכל להקדיש לכך היא פעולה שנעשית מתוך בחירה. לעומת זאת, סיוע באופן אינסטינקטיבי לילד שעומד ליפול, מבלי שתכננת זאת מראש, הוא מעשה רצוני אך לא מתוך בחירה.

אריסטו מבדיל בין סוגים שונים של פגיעה או "עוול" שמתרחשים בין אנשים, במיוחד כאשר אדם אחד פוגע באחר. כאן, הוא מתמקד בפגיעה שנגרמת מתוך בורות. למעשה, אריסטו אומר שפגיעות הנגרמות מתוך בורות הן טעויות: האדם שגרם לפגיעה לא התכוון לעשות זאת, או שהוא טעה לגבי משהו מהותי במצב.

למשל:
- ייתכן שהאדם חשב שהוא כלל לא פוגע באף אחד.
- ייתכן שהוא לא ידע שהוא משתמש בכלי או נשק הפוגעים.
- ייתכן שהוא לא הבין שהוא פוגע באדם הספציפי הזה (למשל, שגיאה בזיהוי מישהו כחבר ולא כזר).
- ייתכן שהוא לא התכוון שהפגיעה תהיה חמורה כפי שהתגלתה (למשל, התכוון לדחוף קלות אבל למעשה פצע).

במקרים כאלו, הפגיעה נובעת מאי-הבנה או מתוצאה בלתי צפויה. אריסטו מנתח מצבים שבהם הפגיעה לא הייתה מכוונת ומראה כיצד הם שונים מפגיעות שנעשו מתוך כוונה תחילה.

בחלק זה, אריסטו מבקש להבהיר את הדרכים השונות שבהן עלולה להתרחש פגיעה או נזק, בהתאם לנסיבות ולכוונה שמאחורי הפעולה. הנה הפירוט:

1. מַקְרֶה (תאונה): פגיעה נחשבת כמַקְרֶה כאשר היא מתרחשת באופן בלתי צפוי לחלוטין או בניגוד למה שמישהו יכול היה לצפות באופן סביר. זה נתפס יותר כמו חוסר מזל או תאונה שאף אחד לא היה יכול לחזות או לשלוט בה.

2. טעות: פגיעה נחשבת כטעות כאשר היא אינה מפתיעה או חורגת ממה שיכול לקרות באופן סביר, אך היא גם אינה כוללת כוונה רעה או פגם מוסרי (ללא "מידה רעה"). אריסטו מציין הבחנה כאן: "טעות" מתרחשת כאשר האדם שפוגע אחראי בגלל שגיאה שלו (זה נובע ממנו), אך אם הנזק נגרם על ידי גורם חיצוני לחלוטין או נסיבות שאינן בשליטתו, הוא יותר קורבן של נסיבות מאשר גורם פעיל לפגיעה.

בעצם, הוא מחלק לקטגוריות את המכשולים או הנזקים לפי השאלה אם היו צפויים ואם היה בהם פגם מוסרי כלשהו מצדו של האדם הפוגע או שמדובר בכוחות חיצוניים בלבד. המוקד כאן הוא לא רק על מה שקרה, אלא איך ולמה זה קרה.

בחלק זה אריסטו מסביר כי לפעמים אנשים מבצעים מעשים פוגעניים או בלתי צודקים במודע, כלומר הם מודעים למה שהם עושים, אך פועלים באימפולסיביות וללא מחשבה או תכנון מעמיק (מה שאריסטו מכנה "שיקול דעת"). פעולות כאלה מתרחשות לעיתים קרובות כאשר מישהו נשלט על ידי רגשות חזקים כמו כעס או תשוקות אנושיות טבעיות אחרות.

בעוד שמעשיהם נחשבים ל"בלתי צודקים" משום שהם גורמים נזק או עוול, אריסטו עושה הבחנה חשובה: ביצוע מעשה בלתי צודק בצורה כזו לא בהכרח אומר שהאדם הוא אדם בלתי צודק או רע מטבעו. מדוע? משום שהפעולה לא נבעה מפגם מוסרי עמוק או "מידה רעה" – היא לא הייתה תוצאה של בחירה לאחר שקילת דעת או מתוך כוונה זדונית, אלא דבר שנעשה בחוסר זהירות או מתוך דחף רגשי. למעשה, יש כאן הבדל מהותי בין פעולה רעה לבין אופי רע.

אריסטו טוען שכאשר אדם בוחר ביודעין ובכוונה לבצע מעשה לא צודק—כאשר הוא לוקח זמן לשקול בכובד ראש ואז מחליט בכוונת מכוון לגרום עוול או לעשות רע—זה משקף משהו עמוק יותר לגבי אופיו. אדם כזה לא רק מבצע מעשה לא צודק; הוא עצמו הוא אדם לא צודק ובעל אופי מוסרי פגום. זאת מכיוון שמעשיו הלא צודקים נובעים מבחירה מודעת שתואמת את ערכיו או חוסר המעלה שבו, ובכך חושפת מידה רעה (אופי מוסרי מושחת או פגום).

למעשה, הבחירה המכוונת משקפת את מי שאנחנו באמת. לכן, כאשר אי-הצדק הוא תוצאה של כוונה ושיקול דעת מחושב, הדבר מעיד על טבעו הפנימי של האדם, מה שהופך אותו לא רק לאחראי על הפעולה, אלא גם לסיווגו כאדם "לא צודק" או "רע" באופיו.