אתיקה

אריסטו מזכיר לנו כאן שהצדק הוא מושג רחב, ובזמן שחשוב להבין את הצדק באופן כללי או במובן האוניברסלי, המיקוד העיקרי כאן הוא בצדק פוליטי במיוחד. כלומר, צדק שמתמקד באנשים החיים יחד בקהילה או בחברה המאורגנת פוליטית – נשלטת על ידי חוקים ומובנית באופן שמאפשר שיתוף פעולה הדדי לעבר עצמאות. צדק פוליטי הוא תת-קטגוריה של צדק, העוסקת בשאלה כיצד נשמרים ההוגנות והשוויון בממשל ובאינטראקציות בין האזרחים.

אריסטו אומר כי צדק פוליטי אמיתי יכול להתקיים רק בין אנשים שחיים יחד כחברה השואפת לסיפוק עצמי—קהילה שתומכת בעצמה ועובדת יחד כדי לענות על צורכי כולם. אנשים אלו חייבים להיות גם חופשיים (לא עבדים או תחת שליטת אחרים) וגם שווים בפרופורציה (כלומר, הוגנות המבוססת על תרומתם או זכויותיהם) או שווים אריתמטית (כולם מטופלים באופן זהה, ללא קשר לתרומתם). אם אנשים אינם עונים על קריטריונים אלו—אם הם אינם חופשיים, מספקים את עצמם או על בסיס כלשהו של שוויון—אז מה שעשוי להיראות כ"צדק" ביניהם אינו צדק פוליטי אמיתי, אלא משהו שקרוב לכך, מעין אנלוגיה או גרסה חלקית שלו. במילים אחרות, כדי שיהיה צדק פוליטי מלא נדרש מבנה חברתי וסביבתי ספציפי.

חלק זה מסביר כי צדק יכול להתקיים רק בין אנשים המחוברים באמצעות מערכת חוקים. במילים אחרות, כדי שלצדק יהיה משמעות, חייבת להיות מסגרת חוקית או חברתית שמנהלת את האינטראקציות בין יחידים. חוקים נחוצים מכיוון שהם מגדירים מהו "צודק" (הוגן ונכון) ומהו "בלתי צודק" (לא הוגן או שגוי). ללא חוקים או כללים, לא תהיה דרך ברורה לקבוע מהו הוגן או לא הוגן בפעולות שאנשים מבצעים זה כלפי זה. לכן, צדק תלוי במבנה משותף של חוקים כדי להבחין בין התנהגות הוגנת לבין התנהגות בלתי הוגנת.

אריסטו מבצע כאן הבחנה בין "עוול" לבין "מעשים בלתי צודקים". הוא מסביר שכאשר קיימת עוולה בין יחידים, באופן טבעי יתבצעו מעשים בלתי צודקים כתוצאה מכך. עם זאת, לא כל מעשה בלתי צודק מעיד בהכרח על קיומו של מצב עומק של "עוול" בין האנשים המעורבים. כלומר, מעשים בלתי צודקים יכולים להתרחש גם ללא קיומה של מערכת יחסים או הקשר של עוול בין הצדדים.

לדוגמה, ייתכן שמישהו יבצע מעשה לא הוגן או אנוכי (מעשה בלתי צודק) מתוך התלהטות רגעית או חוסר ידיעה, אך זה לא בהכרח מצביע על קיומו של מצב מבוסס או מתמשך של עוול בינם לבין אחרים—כמו חוסר איזון מכוון באופן שבו הם מתייחסים זה לזה. עוול אמיתי משקף בעיה יותר משמעותית ומכוונת, שבה מישהו באופן שיטתי מקצה לעצמו יותר מדי מהדברים הטובים (כמו עושר, כוח או הנאה) ו-מעט מדי מהדברים הרעים (כגון אחריות, מאמץ או נטל), ובכך יוצר חוסר איזון לא הוגן במערכת היחסים או המסגרת. הרעיון של "לקחת יותר ממה שמגיע לך" ולחמוק מנטלים הוא מרכזי בהבנה של מה שאריסטו מתכוון אליו בעוול.

אריסטו טוען כי בני אדם, כאשר ניתנת להם סמכות בלתי מוגבלת, נוטים לפעול מתוך אינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל. נטייה זו יכולה להוביל אותם להפוך לעריצים – שליטים המנצלים אחרים כדי להרוויח לעצמם. בשל כך, על החברה לתת עדיפות לשלטון המבוסס על עקרונות רציונליים (כמו חוקים, הוגנות וצדק) במקום להעניק סמכות רבה מדי לידיו של אדם יחיד. הנקודה היא שעקרונות וחוקים יכולים לשמש כמדריכים ניטרליים למה שנחשב צודק, בעוד שבני אדם מושפעים יותר מהעדפות אישיות ודעות קדומות.

אריסטו מסביר את תפקידו של שופט צודק—אדם המחזיק בסמכות ואחראי להבטחת צדק ושוויון בחברה. השופט נתפס כ"משמר הצדק," כלומר תפקידו לשמור על הצדק ובכך גם על השוויון. אם השופט הוא באמת צודק, הוא לא משתמש במעמדו כדי לקחת יותר מחלקו ההוגן בדברים הטובים שהחיים מציעים (כמו עושר או כוח). למעשה, התגמול שהשופט עשוי לקבל צריך להיות פרופורציונלי למה שמגיע לו באמת על פי ערכו ומעשיו, ותפקידו העיקרי הוא לפעול למען טובת האחרים ולא לטובת עצמו. רעיון זה קשור לעיקרון שאריסטו הזכיר קודם—שהצדק, בטבעו, עוסק בשירות לאחרים ולא בלקיחה אנוכית לעצמך.

עם זאת, אריסטו מכיר בכך שלהיות צודק אינו תמיד מאמץ קל או נטול הקרבה—זהו עבודה. כדי להוקיר את היושר והמאמץ של השופט, החברה מתגמלת אותו ב-כבוד וב-זכויות יתר. תגמולים אלו מסמלים הערכה לשירותו לאחרים. אך אריסטו מזהיר כי ישנם שופטים שאולי לא יסתפקו בתגמולים סמליים אלו. אלה המשתוקקים ליותר—כמו כוח מוגזם או משאבים מופרזים—עלולים להפוך לרודנים. רודן הוא מי שמציב את האינטרסים האישיים שלו מעל הצדק והיושר, ומנצל את סמכותו כדי לשרת את עצמו במקום את הקהילה.

במונחים עכשוויים, אריסטו מציב הבחנה ברורה בין מנהיגות שמשרתת את טובת הציבור לבין מנהיגות שהופכת למושחתת עקב אנוכיות.