אתיקה

אריסטו מסכם את הסברו הקודם על צדק ועוול בכך שהוא מדגיש שצדק נמצא בין שני קצוות מנוגדים. הקצה האחד הוא התנהגות לא-צודקת, שמשמעותה לקיחת או קבלת יותר ממה שמגיע באופן הוגן. הקצה השני הוא להיות קורבן לעוול, כלומר לקבל פחות ממה שמגיע או שמישהו זכאי לו. הצדק, אם כך, הוא האיזון או "הדרך האמצעית" בין שני אלו – יצירת שוויון שבו אף אחד לא מקבל יותר מדי או פחות מדי.

מה שאריסטו אומר כאן הוא שהצדק פועל כ"מאזן" או מצב ביניים בין שני קצוות, אך הוא פועל באופן שונה משאר המידות הטובות (כמו אומץ או מתינות) שמכוונות למאזן. במידות אחרות, "הממוצע" עוסק בוויסות רגשות או פעולות בתוכנו כדי להימנע מעודף או מחסור – לדוגמה, אומץ נמצא בין פזיזות לפחדנות.

הצדק, לעומת זאת, עוסק בעיקר במה שאנו חולקים או מחלקים כאשר אנו באינטראקציה עם אחרים, ובמיוחד בנוגע להוגנות. הוא שואף לאיזון ביחסים החברתיים, כך שאף אחד לא יקבל יותר מדי או פחות מדי ממשהו, ושומר על פרופורציונליות. אי-צדק, מנגד, מתרחש כאשר איזון זה מופר, מה שמוביל לכך שצד אחד מקבל עודף (יותר מדי) והצד השני נשאר עם חוסר (פחות מדי). לכן, הצדק הוא ה"ממוצע", משום שהוא שואף להחזיר את האיזון בין אנשים, ולהבטיח הוגנות בתחלופה, תגמולים ועונשים.

כאן אריסטו מסביר מה פירוש לפעול בצדק. אדם צודק בוחר לפעול בצורה הוגנת ומאוזנת, הן ביחסיו עם אחרים והן כאשר הוא מתווך במחלוקות בין אחרים. צדק אינו עוסק בהעדפת עצמך או בגרימת נזק לאחרים—כמו לקחת לעצמך יותר מהדברים הטובים (כמו משאבים או הטבות) ולהשאיר פחות לאחרים, או להפך כשמדובר בדברים מזיקים. במקום זאת, הצדק עוסק בהבטחת שוויון, אך לא באופן פשטני של "כל אחד מקבל את אותו דבר בדיוק". אלא, מדובר על מתן לכל אדם את מה שהוא פרופורציונלי או הוגן, בהתאם להקשר. עיקרון זה חל גם כאשר החלוקה נוגעת לך ולאדם נוסף, וגם כאשר היא נוגעת לשני צדדים שלישיים.

אריסטו מסביר כאן שעוול, בדומה לצדק, קשור לרעיון של איזון, אך עוול מייצג את ההפך - הוא מפר את האיזון הזה. צדק, כפי שדיבר עליו קודם, עוסק בשמירה על הוגנות פרופורציונלית בין אנשים. לעומת זאת, עוול מתרחש כאשר יש חוסר איזון, שאותו הוא מתאר כ"עודף" (למשל, קבלת יותר מדי ממשהו, כמו יתרון או רווח) או "חֶסֶר" (למשל, קבלת פחות מדי ממשהו נחוץ).

חוסר האיזון הזה מנוגד לעיקרון הפרופורציה, כלומר, הוא מתעלם ממה שכל אדם ראוי לו או זכאי לו במצב נתון. הדבר יכול לקרות כאשר מישהו לוקח באופן לא הוגן יותר ממה שמגיע לו, ובכך פוגע באחרים, או כאשר מישהו מקבל פחות ממה שמגיע לו. לכן, עוול מפר את ההרמוניה של החלוקה וההחלפה ההוגנת שאותה מקשר אריסטו לצדק.

אריסטו טוען שאפשר להבין את אי-הצדק כעודף או כחוסר. משמעות הדבר היא שכאשר אדם פועל באופן לא צודק, הוא מסתיים עם יותר מדי ממשהו מועיל (כמו עושר, כוח או יתרונות אחרים) או פחות מדי ממשהו מזיק (כמו עול או אחריות). מצד שני, אי-הצדק יכול גם להשאיר אחרים עם פחות ממה שמגיע להם או לכפות עליהם לשאת נטל רב מדי או חסרון לא הוגן.

לדוגמה, אם אדם מרמה בעסקה, הוא עשוי להרוויח יותר מדי רווחים ממה שראוי לו (זה העודף) תוך שלילת החלק ההוגן מהצד השני (זה החוסר). כך, אי-הצדק מפר את האיזון או הפרופורציה הראויה, או על ידי העדפה יתרה מדי לאדם אחד או על ידי דחיפת נזק לא הוגן כלפי האחר. עיקרון זה חל לא רק על האדם המבצע את המעשה הלא צודק, אלא גם על השלכותיו עבור האחרים—הוא יוצר חוסר איזון עבור כל המעורבים.

בחלק זה, אריסטו מסביר כי הצדק עוסק ביצירת איזון, בעוד שהעוול מפר את האיזון בכך שהוא יוצר אי-שוויון. באופן ספציפי, לעוול יש שני היבטים:

1. אם מישהו מקבל פחות מדי ממה שמגיע לו, הוא נחשב לנפגע מעוול. לדוגמה, אם מישהו מרומה ולא מקבל את השכר ההוגן עבור עבודתו, הוא סובל מחוסר צדק.

2. לעומת זאת, אם מישהו מקבל יותר מדי, הוא נחשב למבצע עוול. לדוגמה, אם אדם לוקח יותר מהחלק ההוגן שלו במשאבים או בתועלות, הוא מבצע עוול בכך שהוא מפר את האיזון.

בסופו של דבר, עוול מתרחש כאשר יש חוסר איזון—עודף לאדם אחד וחֶסֶר לאדם אחר—ובכך סטייה ממה שצודק באופן יחסי. שני ההיבטים מחוברים זה לזה: רווח עודף של אחד בהכרח אומר שאחרים סובלים מאובדן בלתי הוגן.

בסיכום זה, אריסטו מסכם את הסברו על מושגי הצדק והעוול. הוא הבהיר שצדק כרוך במציאת האיזון או ה"מידה" בין קצוות – בדומה למידות טובות אחרות – אך עם דגש מיוחד על הגינות פרופורציונלית. הצדק מתקיים כאשר אנשים מקבלים את חלקם ההוגן, בין אם מדובר בתועלות או בנטל, בהתאם לפרופורציה מוסכמת. לעומת זאת, העוול מייצג חוסר איזון שבו מישהו לוקח יותר מדי (פועל שלא בצדק) או מקבל פחות מדי (נפגע מחוסר צדק). מושג הצדק קשור לפעולות ולחלוקות שמכבדות שוויון ופרופורציונליות, בעוד שהעוול מפר את האיזון הזה. בהסבר זה מסכם אריסטו את תיאורו הכללי של מהו פועל בצדק ומהו פועל באופן בלתי צודק.