ספר 5 / פרק 5
פסקה 2 - הדדיות בפרופורציות ותפקידו של הכסף בחילופי סחורות
הסבר - חלק אחר חלק
"כדי להשיג תוצאה שווה והוגנת בחליפין, יש צורך בקשר הדדי בפרופורציה מתאימה. נניח ש-A הוא בונה בתים, B הוא סנדלר, C מייצג בית ו-D מייצג נעל. במקרה זה, הבונה צריך לקבל מהסנדלר את עבודתו (נעליים), ובתמורה, עליו להעניק לו את עבודתו (בית). אם ישנה קודם כל שוויון יחסי בין הערכים של הטובין, ולאחר מכן מתרחש החליפין בצורה הדדית, התוצאה הרצויה תושג. אם לא, העסקה אינה שוויונית ואינה יציבה; שכן אין דבר המונע מכך שעבודתו של אחד תהיה בעלת ערך גבוה יותר מזו של השני. לכן, יש לאזן בין הערכים. (עיקרון זה נכון גם לתחומי אומנות ועבודות אחרים; שכן תחומים אלו לא היו מתקיימים אם הפעולה שהאדם המבצע עושה לא הייתה תואמת במדויק לערך ולכמות של מה שמקבל ממנה הפועל השני)."
אריסטו מדבר על כיצד פועלת ההגינות בחילופים ולמה היא תלויה בשוויון פרופורציונלי. הוא משתמש בדוגמה של בנאי (א'), סנדלר (ב'), בית (ג') ונעל (ד') כדי להסביר את העיקרון. כדי שחילוף יהיה הוגן, הבנאי והסנדלר חייבים להחליף את סחורותיהם או שירותיהם כך שהערך של מה שהם נותנים ומה שהם מקבלים יהיה בפרופורציה. לדוגמה, הבנאי בונה בית, והסנדלר מכין נעליים—דברים שאינם שווים ישירות בערכם. לכן, החילוף שלהם צריך להכיר בהבדל הזה על ידי כך שהעסקה תשקף את הערך היחסי של שני המוצרים או השירותים.
אם השוויון הפרופורציונלי הזה לא נקבע תחילה, העסקה אינה הוגנת. למה? כי מוצר או שירות אחד עשויים להיות בעלי ערך רב יותר או איכות טובה יותר מאחר. פשוט להחליף סחורות או שירותים מבלי להכיר בהבדל הזה יגרום לכך שאחד ייצא נזכר והשני ירוויח, מה שייצור אי-שוויון.
אריסטו מרחיב רעיון זה לכלל החברה ולמקצועות או "האמנויות" השונות שבה. הוא מציין שעיקרון ההחלפה הפרופורציונלית הוא חיוני לשימור ההמשכיות של אינטראקציה ושיתוף פעולה, בין אם במסחר ובין אם בכל תחום אחר. אם לא תהיה הגינות בחילוף—אם מה שמישהו מקבל לא באמת מאזן את מה שהוא נותן—זה יערער את היחסים ואת המערכות של הערך בתוך הקהילה.
"שהרי לא שני רופאים סוחרים ביניהם, אלא רופא ואיכר, או באופן כללי אנשים ששונים זה מזה ואינם שווים. אך השונים הללו צריכים להיות מאוזנים. לכן כל הדברים שמוחלפים במסחר צריכים להיות ברי השוואה באופן כלשהו. לשם כך הומצא הכסף, והוא במובן מסוים משמש כגורם מתווך; הוא מודד את כל הדברים, ולכן קובע את העודף ואת החסר – כמה זוגות נעליים שווים לבית או לכמות מסוימת של מזון."
אריסטו מסביר כיצד אנשים עם כישורים או מקצועות שונים (כמו רופא ואיכר) עוסקים בחילוף. אנשים אלו תורמים סוגי עבודה או סחורות שונים, ותרומתם אינה שווה באופן טבעי. לדוגמה, רופא אינו מייצר מזון, ואיכר אינו מספק טיפול רפואי. מכיוון שעבודתם וסחורותיהם שונים ביסודם, יש צורך בדרך להפוך אותם למושווים כדי שיוכלו להחליף בצורה הוגנת.
כאן נכנסת לתמונה הכסף. הכסף משמש כסטנדרט אוניברסלי או כלי מדידה שמאפשר להשוות את הערך של דבר אחד לאחר. הוא יוצר גשר המאפשר לקבוע כמה פריט אחד (כמו נעליים) שווה בערכו לפריט אחר (כמו בית או מזון). באמצעות סטנדרט זה, הכסף מבטיח שהחילופים בין אנשים בעלי סחורות או שירותים בלתי שווים יהיו מאוזנים והוגנים.
"מספר הנעליים המוחלפות עבור בית (או עבור כמות מסוימת של מזון) חייב להתאים ליחס שבין הבנאי לבין הסנדלר. שכן אם לא כך יהיה, לא תתקיים החלפה ולא יתאפשר קשר בין הצדדים. יחס זה לא יתממש אלא אם כן הדברים יהיו שווים בדרך כלשהי. לכן יש למדוד את כל הסחורות באמצעות דבר אחד משותף, כפי שאמרנו קודם. יחידה זו היא למעשה הדרישה (הביקוש), שהיא המחזיקה את כל הדברים יחד (שכן אם בני אדם לא היו זקוקים כלל לסחורות אלו של אלו, או לא היו זקוקים להן באותה מידה, לא הייתה מתקיימת כלל החלפה או שלא הייתה זו אותה החלפה). אולם הכסף הפך, בהסכמה חברתית, לסוג של ייצוג של הביקוש, ולכן שמו "כסף" (nomisma) – משום שהוא מתקיים לא מתוך טבעו אלא מתוך חוק (nomos), ובכוחנו לשנותו או לבטל את ערכו."
בקטע זה אריסטו מסביר כיצד חילוף הוגן בין אנשים תלוי בשוויון יחסי. לדוגמה, אם סנדלר רוצה שבנאי יבנה לו בית, כמות הנעליים שיוחלפו צריכה לייצג באופן כלשהו את הערך השווה של הבית. אחרת, לא יהיה חילוף הוגן, ושיתוף פעולה יהפוך לבלתי אפשרי.
עם זאת, אריסטו מציין שסחורות (למשל, נעליים ובתים) אינן שוות בערכן באופן טבעי. כדי לפתור זאת, החברה זקוקה לדרך להשוות ולמדוד את הערך שלהן. "יחידת המדידה" הזו היא למעשה ביקוש—הצורך או הרצון שיש לאנשים עבור סחורות מסוימות. הביקוש הוא ה"דבק" שמחבר בין עסקאות: אם אנשים לא היו זקוקים למוצרים של אחרים או לא היו מעריכים אותם באופן שווה, מסחר לא היה מתקיים—או לפחות לא באותה צורה.
כסף, מסביר אריסטו, הומצא כ-ייצוג של הביקוש. הוא משמש כמדד משותף להשוואה ואיזון בין סחורות מגוונות (כמו נעליים ובתים) שאחרת היה קשה להחליף ישירות. חשוב לציין שלדברי אריסטו, כסף אינו דבר טבעי; הוא המצאה אנושית שנוצרה בהסכמה חברתית (נומוס—מונח ביוונית שמשמעותו "חוק" או "הסכמה"). בגלל זה, הכסף יכול תיאורטית לאבד מערכו או אפילו להיעלם אם החברה תחליט להפסיק להשתמש בו—הוא נתון לחלוטין לשליטתם של בני האדם.
בקצרה, אריסטו מדגיש שכסף מפשט את המסחר על ידי פעולתו כמתווך מוסכם שמאפשר להשוות סחורות מגוונות ולהבטיח שיתוף פעולה והחלפה חלקה בתוך הקהילה. עם זאת, ערכו תלוי בהסכמה אנושית משותפת, והוא יכול להשתנות אם החברה תבחר אחרת.
"אם כך, תהיה הדדיות כאשר התנאים יושוו כך שכפי שהחקלאי משול לסנדלר, כך כמות עבודת הסנדלר משולה לכמות עבודת החקלאי שהוחלפה איתה. אך אין להכניסם לתבנית של פרופורציה כאשר כבר התבצעה ההחלפה (שאחרת אחד מהצדדים יהיה בעל שני סוגי עודפים), אלא כאשר עדיין יש לכל אחד מהם את מוצריו. לכן הם שווים ומשתפים פעולה, בדיוק משום שניתן להגיע לשוויון ביניהם. נניח ש-A הוא חקלאי, C הוא מזון, B הוא סנדלר, ו-D הוא מוצרו של הסנדלר שהושווה ל-C. אם לא היה ניתן ליצור הדדיות בצורה זו, לא הייתה נוצרת שותפות בין הצדדים."
אריסטו דן באופן שבו ניתן ליצור הגינות בחילופים בין אנשים באמצעות הדדיות, המתבססת על שוויון יחסי. להסבר:
הוא מתחיל בהסבר שהדדיות אמיתית בחילופים מתרחשת כאשר הערך של מה ששני הצדדים נותנים זה לזה נעשה מאוזן. למשל, אם חקלאי סוחר עם סנדלר, עבודת החקלאי (ייצור מזון) חייבת להיות מושוות בערכה לעבודת הסנדלר (ייצור נעליים). רק כאשר שני הצדדים מאמינים שהחילוף הוגן מבחינת מאמץ או ערך, השותפות ביניהם יכולה להיות יציבה ושיתופית.
חשוב לציין שאריסטו מדגיש שהאיזון היחסי הזה חייב להתקיים לפני שהחילוף מתבצע. אם החילוף כבר התרחש מבלי לוודא את האיזון הזה, צד אחד עשוי למצוא את עצמו עם יתרון גדול יותר (או ש"אחד הקצוות" יהנה מכל היתרונות), דבר שמערער את ההגינות.
הוא משתמש בדוגמה פשוטה להבהרה. נניח ש-"A" מסמל חקלאי ו-"C" מסמל את המזון שלו, בעוד "B" מסמל סנדלר ו-"D" את הנעליים שלו. כדי שהחילוף יהיה הוגן, הערך של "A ו-C" (החקלאי והמזון) חייב להיות שווה באופן יחסי לערך של "B ו-D" (הסנדלר והנעליים). אם לא ניתן היה לקבוע את השוויון הזה, לא היה מתאפשר לשניים ליצור חילוף או מערכת יחסים עובדת.
במונחים מודרניים, התובנה הזו משקפת עיקרון יסוד בכלכלה ובשיתופי פעולה: מסחר ושיתוף פעולה בין אנשים נשענים על תחושת ההוגנות או הערך היחסי של מה שמחליפים, מה שמבטיח ששני הצדדים ירוויחו בצורה שהם רואים כהוגנת. ללא איזון זה, שותפויות או עסקאות מתפרקות.
"הדרישה מחזיקה דברים יחד כיחידה אחת, כפי שניתן לראות מכך שכאשר אנשים אינם זקוקים זה לזה, כלומר, כאשר אף אחד מהם לא זקוק לשני, או כאשר רק אחד מהם לא זקוק לשני, הם אינם מחליפים דברים זה עם זה. לעומת זאת, אנו מחליפים כאשר מישהו רוצה את מה שיש לאחר, כמו למשל כאשר אנשים מסכימים לייצא תבואה בתמורה ליין. לכן, יש לקבוע את המשוואה הזו."
אריסטו מסביר כאן שהבסיס לכל חליפין או מסחר מסתמך על צורך או ביקוש הדדי. אם שני צדדים אינם זקוקים לדבר מה אחד מהשני, לא תהיה סיבה עבורם להתקיים חליפין. המסחר, ביסודו, נובע מהעובדה שלאדם אחד יש משהו שאדם אחר זקוק לו או חושק בו, ולהפך.
לדוגמה, הוא מזכיר מצב שבו צד אחד מייצא תירס בתמורה ליין. סוג כזה של מסחר מתרחש רק משום שהצד הראשון מעריך את היין במידה שמספיקה לו לוותר על התירס שלו, בעוד שהצד השני מעריך את התירס במידה שמספיקה לו להיפרד מהיין שלו. שני הצדדים חייבים לזהות את הצורך ההדדי הזה כדי שהמסחר יוכל להתקיים.
בקצרה, אריסטו מדגיש שהביקוש משמש ככוח המאחד שמאפשר את קיומם של החליפין. בלעדיו, לא תהיה מוטיבציה לקיים אינטראקציה, לשתף משאבים או לשתף פעולה כלכלית. ההכרה הזו בצורך ההדדי היא זו שיוצרת את ה"משוואה" או האיזון הדרוש לתפקוד המסחר.
"ולעתיד-החלפה שמבוססת על כך שאם כעת איננו זקוקים לדבר-מה, נוכל להשיגו אם נזדקק לו בעתיד-כסף משמש כאילו כערובת שלנו; שכן הכסף מאפשר לנו להשיג את מה שאנחנו צריכים כאשר נביא אותו. כעת, אותו דבר קורה גם לכסף עצמו כמו לסחורות-ערכו אינו נשאר תמיד זהה; אך למרות זאת, הוא נוטה להיות יציב יותר. זו הסיבה שכל סחורה צריכה להיות מתומחרת; שכן כך תמיד תהיה אפשרות להחלפה, ואם כן, יהיה קשר בין אדם לאדם."
אריסטו מסביר את התפקיד המרכזי של הכסף בהקלת הסחר ובשמירה על מערכות יחסים בין בני אדם באמצעות חליפין.
הכסף פועל כערובה לצרכים עתידיים. לדוגמה, נניח שיש לך משהו להחליף, אך אינך זקוק מיד למשהו בתמורה. במקום להחליף סחורות או שירותים באופן הישיר (כמו להחליף 5 כיכרות לחם במעיל), הכסף מאפשר לך לשמור על "ערך" שתוכל להשתמש בו מאוחר יותר כשבאמת תצטרך משהו. גמישות זו יוצרת מערכת שבה אנשים יכולים לפעול כלכלית מבלי להיות מוגבלים לצרכים מיידיים או להתאמות רגעיות.
עם זאת, אריסטו מציין שהכסף, כמו הסחורות שהוא מייצג, לא תמיד מחזיק בערך קבוע – הוא עשוי להשתנות. ובכל זאת, הערך של הכסף יציב בדרך כלל יותר מזה של הסחורות עצמן, מה שהופך אותו לאמצעי ביניים פרקטי בסחר. בגלל יציבות זו, לכל סחורה חייב להיות מחיר המוקצה לה. המחירים מאפשרים לאנשים להשוות ולהחליף סחורות ביתר קלות, דבר שמבטיח את הפעולה החלקה של מערכות החליפין ואת החיבור המתמשך בין אנשים בחברה.
בקיצור, הכסף יוצר מבנה שמארגן ומקיים את הסחר—ולכן גם את מערכות היחסים האנושיות—אפילו כאשר הצרכים אינם מיידיים או מתאימים ישירות.
"כסף, אם כן, המשמש כמודד, הופך את הסחורות לשוות ומאזן ביניהן; שכן לא הייתה מתקיימת שותפות ללא חילוף, ולא היה חילוף ללא שוויוניות, ולא הייתה שוויוניות ללא מדידה משותפת. אמנם, באמת קשה שדברים השונים כל כך ייהפכו למדידים זה מול זה, אך ביחס לביקוש ניתן להם מידה מספקת של שוויון. לכן, יש צורך ביחידה משותפת, שקובעים אותה בהסכמה (ומכאן שמה – כסף); שכן היא זו שעושה את כל הדברים ברי-השוואה, כיוון שכל הדברים נמדדים בערך הכסף."
אריסטו מסביר את התפקיד החיוני של כסף בהקלת חילופים בין אנשים. ננסה להבין זאת:
כדי לבצע סחר או חילוף, חייבת להיות דרך להשוות את הערך של מוצרים או שירותים שונים—זה מה שאריסטו מתכוון אליו במושג "אפשרות השוואה" (commensurability). לדוגמה, איך ניתן לקבוע כמה כיכרות לחם שוות שק של דגן או זוג נעליים? בלי מידה משותפת, חילוף של מוצרים כל כך מגוונים היה מבולבל או בלתי אפשרי.
הכסף משמש ככלי או "מידה" שיוצרת את האפשרות להשוות. הוא מאפשר לנו להעניק ערך למוצרים ולשירותים, גם אם הם שונים לחלוטין בטבעם, באמצעות הענקת מחיר. המחיר הזה מקנה להם ערך שווה בהקשר של הסחר, מה שמאפשר לחילופים להתנהל בצורה חלקה. גם אם אריסטו מודה שזה בלתי אפשרי באמת להפוך דברים שונים במהותם (כמו בית ואוכל) ל"ברי-השוואה" בטבעם, הכסף פותר את הבעיה על ידי כך שהוא משמש תקן מוסכם, המבוסס על מושג של ביקוש.
הנקודה האחרונה היא משמעותית: כסף קיים לא בגלל הטבע, אלא בשל הסכמה אנושית או "אמנה". הערך שלו נשען על האמונה המשותפת של הקהילה בערכו, וזה מה שמאפשר לו לתפקד כמערכת מאחדת להערכת חילוף של מוצרים.
בקצרה, הכסף הוא הכלי שמאפשר סחר ושיתוף פעולה חברתי על ידי יצירת מסגרת משותפת להשוואה ולחילוף ערך של מה שאנחנו מייצרים וזקוקים לו.
"נניח ש-A הוא בית, B הוא עשר מינות, ו-C הוא מיטה. A שווה למחצית מ-B, אם הבית שווה חמישה מינות או שווה בערך אליהן; המיטה, C, היא עשירית מ-B. ברור מכך כמה מיטות שוות לבית – כלומר, חמש מיטות. ניתן להבין שאנשים ביצעו חילופים כאלה עוד לפני שהיה כסף, שכן אין הבדל אם מחליפים בית בחמש מיטות או בשווי הכספי של חמש מיטות."
בקטע זה אריסטו דן באופן שבו ערך וחילופים פועלים בחברות, במיוחד לפני המצאת הכסף. הרעיון המרכזי הוא: כאשר אנשים מחליפים סחורות (כמו בתים או מיטות), הם למעשה מנסים לקבוע יחס הוגן ביניהן על בסיס הערך שלהן.
לדוגמה, אם בית (א') שווה "עשר מינה" (ב'), ומיטה (ג') שווה "עשירית מב'" (כלומר, מינה אחת), אז החישוב יוצא כך: בית אחד שווה חמש מיטות. שוויון זה מאפשר לאנשים להחליף סחורות באופן הגיוני ופרופורציונלי.
אריסטו מציין שהתהליך הזה של חילוף פרופורציונלי התקיים אפילו לפני המצאת הכסף. בין אם אנשים החליפו חמש מיטות ישירות עבור בית אחד או השתמשו בכסף כמתווך (המייצג את הערך של חמש המיטות), העיקרון נותר זהה: החילוף מתבצע על בסיס הערך היחסי של הדברים.
בעזרת התובנה הזו, אריסטו מראה שהכסף אינו משנה את ההיגיון הבסיסי של המסחר; במקום זאת, הוא מפשט את התהליך. הכסף משמש כסטנדרט משותף או יחידת מדידה שמקלה על השוואת הערך של סחורות שונות.