אתיקה

אריסטו עובר כעת לדיון בסוג השני של הצדק – צדק מתקן. סוג זה עוסק בהגינות בעסקאות פרטניות, בין אם הן מתבצעות מרצון (כגון קנייה, מכירה, הסכמים) ובין אם הן נעשות שלא מרצון (כגון גניבה, הונאה, פגיעות שנגרמות על ידי פשע). בניגוד לצדק שעוסק בחלוקת משאבים בהתאם לתרומה של אנשים (צדק מחלקתי), צדק מתקן מתמקד בתיקון אי-שוויון או עוולות המתרחשים בין יחידים, תוך השבת השוויון בצורה ישירה. אופיו ומטרתו נבדלים מצורת הצדק שהוזכרה קודם, שכן אין מדובר בהקצאה יחסית אלא בהשוואת מצב לאחר אירוע של אי-צדק.

אריסטו מסביר סוג מסוים של צדק, הנקרא צדק חלוקתי, שעוסק בחלוקת משאבים משותפים או הטבות (כמו עושר, כוח או כבוד) בין אנשים. הרעיון הוא שהחלוקות הללו צריכות להתבסס על פרופורציה. פרופורציה זו אינה פשוט חלוקה שווה, אלא חלוקה בהתאם למה שכל אדם ראוי לו—שלרוב נקבע לפי תרומתו, תפקידו או כישוריו. לדוגמה, בשותפות, הרווחים עשויים להתחלק בהתאם לכמות שכל שותף השקיע.

מנגד, חוסר צדק בהקשר זה מתרחש כאשר פרופורציה זו נשברת—כאשר מישהו מקבל יותר או פחות ממה שמגיע לו, ובכך מפירים את האיזון. למעשה, אריסטו מדגיש שצדק בחלוקה תלוי בשמירה על יחס פרופורציונלי צודק, ולא על שוויון שרירותי.

הקטע מתמקד בסוג שונה של צדק—צדק מתקן, שמטרתו לתקן עוולות במצבים שבהם אדם אחד הרוויח בצורה בלתי הוגנת על חשבון אדם אחר. סוג זה של צדק חל גם על יחסים רצוניים (כמו עסקאות מסחריות) וגם על פעולות לא רצוניות (כמו גניבה או פגיעה).

הנקודה המרכזית היא שכאשר אדם אחד פוגע באדם אחר, נוצר חוסר איזון: הפוגע נחשב כמי שהרוויח משהו (גם אם זה לא רווח בצורה הרגילה, כמו כסף—זה יכול להיות יתרון בלתי הוגן או גרימת נזק ללא השלכות), והקורבן נושא בהפסד מקביל. אריסטו טוען שסוג זה של אי־צדק עוסק באי־שוויון, ולא בסוג ההוגנות היחסי שמאפיין צדק חלוקתי.

כדי להשיב את הצדק, שופט נכנס לתמונה ומשמש כצד נייטרלי. תפקידו של השופט הוא "לאזן" את המצב. המשמעות היא שהוא שואף להסיר את ה"רווח" הבלתי הוגן מהפוגע ולהשיב אותו לנפגע. לדוגמה, אם מישהו רימה מישהו אחר בחוזה, השופט מטיל עונש (כמו החזר הכסף שנלקח), וכך מאזן את המצב כך ששני הצדדים אינם נותרים לא עם יותר ולא עם פחות ממה שמגיע להם. למעשה, השופט הופך לייצוג חי של צדק, ומבטיח הוגנות דרך תהליך התיקון.

במילים פשוטות, אם מישהו מרמה אותך או פוגע בך, צדק מתקן מתמקד בלהתערב כדי לתקן את העוול על ידי תיקון האיזון—לקחת מהפוגע את מה שהוא הרוויח שלא בצדק ולהחזיר לקורבן את מה שהוא איבד שלא בצדק.

אריסטו מסביר כיצד משתמשים במונחים כמו "רווח" ו"הפסד" כאשר מתקנים עוולות באינטראקציות בין אנשים. במקרים כאלה, כאשר נגרם נזק או עוול, האדם שמבצע את המעשה (כמו הונאה, גניבה או פגיעה) נחשב כמי ש"הרוויח" משהו—אם זה יתרון חומרי, יתרון לא הוגן או אפילו סיפוק על חשבונו של האחר—בעוד שהאדם שסובל מהעוול חווה "הפסד", כמו אובדן של רכוש, ביטחון או רווחה. מונחים אלו הינם רחבים ואולי לא מתאימים בצורה מושלמת לכל מצב (כמו במקרים של פגיעה פיזית), אך אריסטו משתמש בהם כדי לתאר את חוסר האיזון שנוצר כתוצאה מהעוול: צד אחד לוקח יותר ממה שמגיע לו (רווח), בעוד שהצד השני נותר עם פחות (הפסד).

אריסטו מסביר כיצד "צדק מתקן" פועל כצורת הגינות בין אנשים. הוא מתחיל בכך שה"שוויון" הוא נקודת האמצע בין שני קצוות – הפסד בצד אחד ורווח בצד השני. כדי להבין צדק או הגינות במובן הזה, יש להתבונן במצבים שבהם נוצר חוסר איזון. לדוגמה, אם אדם אחד לקח יותר מדי (כלומר "רווח"), אדם אחר בהכרח סבל מחוסר או נזק מקביל (כלומר "הפסד"). הצדק המתקן מתערב כדי להשיב את האיזון, בכך שהוא מחזיר את שני הצדדים למצב האמצעי של שוויון.

הרעיון המרכזי הוא שהצדק אינו עוסק במי הם האנשים (מעמדם, טוב ליבם או רשעותם), אלא בתיקון חוסר האיזון עצמו. האיזון הזה הוא התוצאה ה"צודקת" או ההוגנת במקרים האלה. הצדק המתקן, אם כן, פועל ככוח מאזן שמתקן כל עודף או מחסור במה שיש לאחד לעומת מה שהשני איבד.

אריסטו מסביר את הרעיון של צדק מתקן, שהוא עוסק בתיקון חוסר איזון המתעורר בין אנשים בעקבות מעשים לא הוגנים (כגון פגיעה, גניבה או הטעיה). כאשר מתרחשים סכסוכים, אנשים פונים לשופט כדי לפתור את הבעיה. תפקיד השופט, למעשה, הוא להשיב את השוויון על ידי תיקון מה שאחד קיבל באופן לא הוגן ומה שהשני איבד באופן לא הוגן.

אריסטו משתמש במטאפורה של חלוקת קו כדי להמחיש את התהליך הזה. דמיינו קו המחולק לשני חלקים לא שווים: חלק אחד ארוך יותר (המייצג את מי שזכה באופן לא הוגן) וחלק אחד קצר יותר (המייצג את הקורבן שאיבד משהו). כדי לעשות צדק, השופט כביכול "לוקח מהחלק הארוך יותר"—מסיר את העודף—ו"מוסיף אותו לחלק הקצר יותר," כך ששני החלקים יהפכו שווים. פעולה זו מסמלת תיקון אי-הצדק על ידי השבת האיזון או ההוגנות בין שני הצדדים.

בקטע זה, אריסטו משתמש באנלוגיה מתמטית כדי להסביר כיצד צדק שואף לשקם את האיזון. דמיינו שיש לכם שני חלקים שווים, אבל לוקחים חלק אחד מאחד ונותנים אותו לאחר. המקבל ימצא את עצמו עם חוסר איזון הכפול מהכמות שנלקחה—משום שלא רק שהחלק שלו גדל, אלא שהחלק של השני פחת באותה מידה.

לדוגמה, אם יש לכם שני חוטים שווים וחותכים אחד מהם לחצי, ואז מצרפים את החצי לחוט השני, החלק המצורף יהפוך את החוט השני לארוך יותר בכפול מהחלק שנחתך. אריסטו משתמש ברעיון זה כדי להסביר על צדק בתיקון עוולות—מה שאבד צריך להיגרע מהרווח של מי שלקח יותר מדי, כך שהשוויון ישוחזר. כך הצדק, כתהליך, מנסה להחזיר את האיזון למצב של אי-שוויון שנגרם על ידי עוולה.

בקטע הזה, אריסטו עוסק בהסבר מתמטי של צדק כמצב ביניים מאוזן, במיוחד במקרים של צדק משקם או מתקן—צדק שמטרתו לתקן עוולות בעסקאות בין אנשים.

1. "לפיכך הוא עולה על מצב הביניים בידי אחד…"
אריסטו מסביר שכאשר יש חוסר איזון, העודף (יותר מדי) והחסר (פחות מדי) נמדדים ביחס לנקודת ביניים, שמייצגת הוגנות או צדק. אם צד אחד "מקבל יותר מדי," נגרע ממנו; ואם צד אחר "מקבל פחות מדי," מוסיפים לו.

2. "...עולה על הקו EA' במקטע CD ובמקטע CF…"
תחשוב על זה כך: דמיין שני חלקים לא שווים. אחד מהם (הקו "DCC'") כולל תוספת (המקטעים "CD" ו-"CF"), ובאחר (הקו "EA'") חסר בדיוק מה שהצד השני קיבל. מהות העניין היא לא המספרים או האורכים עצמם, אלא תיקון הפערים כך שהחלקים יהיו שווים.

3. "...לפיכך הוא עולה על הקו Bb' במקטע CD."
אריסטו מבהיר שדרך הוספת המקטעים החסרים או גריעת אלו שהיו בעודף, שני הקווים יכולים להגיע למצב ביניים—מצב הוגן ושווה. תפקיד השופט הוא להבין מה צריך להתאים ולדאוג ששום צד לא יישאר "יותר מדי" או "פחות מדי" ביחס לנקודת הביניים.

נקודה מרכזית: כל הדוגמה מדגישה שצדק מתקן דומה לפתרון בעיה מתמטית. עניינו להשיב את האיזון באמצעות תיקון הרווחים וההפסדים. לכן אריסטו משווה את רעיון הצדק ל"השוואת קו" דרך דימוי גאומטרי—זו דרכו להמחיש את ההוגנות מבחינה חזותית ולוגית.