ספר 5 / פרק 3
פסקה 3 - טבע הצדק והעוול
הסבר - חלק אחר חלק
"אם כך, הצדק הוא מה שמתאים לפרופורציה; והעוול הוא מה שמפר את הפרופורציה."
אריסטו מגדיר את מושג הצדק כשמירה על יחסיות או איזון. במילים אחרות, תוצאה הוגנת וצודקת מתקיימת כאשר דברים מחולקים או מטופלים באופן ששומר על איזון נכון בין אנשים או מצבים. לעומת זאת, עוול מתרחש כאשר איזון זה נשבר או מופרת ההרמוניה, והיחסיות נפגעת.
"לכן, צד אחד מקבל יותר מדי והצד השני פחות מדי, כמו שקורה בפועל; שהרי האדם שפועל בצורה לא צודקת מקבל יותר מדי, ואילו האדם שנעשה לו עוול מקבל פחות מדי ממה שטוב."
אריסטו מסביר כיצד אי-צדק יוצר חוסר איזון ביחס פרופורציונלי. כאשר מישהו פועל שלא בצדק, הוא מקבל "יותר מדי" ממשהו טוב (כמו עושר, כבוד או משאבים), בעוד שהאדם שנפגע מקבל "פחות מדי". חוסר האיזון הזה פוגע בהוגנות שהצדק שואף להשיג. בעצם, צדק נועד לוודא שאף אחד לא לוקח יותר מהמגיע לו או מקבל פחות ממה שמגיע לו—הוא שומר על האיזון.
"במקרה של הרע, ההפך נכון; שכן הרע הפחות נחשב לטוב בהשוואה לרע הגדול יותר, מאחר שהרע הפחות עדיף לבחירה על פני הרע הגדול. ומה שראוי לבחירה נחשב לטוב, ומה שראוי יותר לבחירה נחשב לטוב גדול יותר."
מה שאריסטו אומר כאן הוא שכאשר מדובר ברעות (דברים רעים או נזקים), באופן טבעי אנו משווים בין הרעות השונות. רעה פחותה – משהו רע, אך פחות רע ממשהו גרוע יותר – נחשבת למועדפת. היא כמעט נתפסת כ"טובה" בהשוואה לרעה הגדולה יותר, פשוט משום שנעדיף לבחור בה על פני האפשרות הגרועה יותר.
זה מתחבר לרעיון הרחב של אריסטו על צדק ויחסיות: גם במצבים שליליים, אנו מעריכים את הדברים ביחס זה לזה ובוחרים על פי מה שנראה "טוב יותר" או "פחות מזיק". מאחר שהבחירה שלנו או ההעדפה שלנו נחשבת לרוב כטובה יותר, הרעה הפחותה נתפסת כמעין "טובה" בהקשר הזה, אף שהיא fundamentally עדיין רעה.
בקיצור, כשאנו מתמודדים עם אפשרויות רעות, אנו בוחרים בזו שהיא פחות רעה, ולכן היא הופכת ל"יותר טובה" במובן יחסי.
"אם כן, זהו סוג אחד של הצדק."
בקטע זה, אריסטו מסביר סוג אחד של צדק – במיוחד צדק במונחים של פרופורציה או הוגנות בחלוקת הטובין (או הרעות). צדק כאן מוגדר כשמירה על איזון שבו היחסים הפרופורציונליים בין אנשים ודברים נשמרים. כאשר פרופורציה זו מופרת, נוצר אי-צדק מפני שאדם אחד מקבל יותר מדי (עודף לא הוגן) ואדם אחר מקבל פחות מדי (חוסר לא הוגן).
לדוגמה, אם אנחנו מחלקים טובות הנאה (כמו עושר או כיבודים), מתן יותר ממה שמגיע למישהו יוצר חוסר איזון. באופן דומה, כשמדובר בתלאות או רעות (כמו עונשים), המצב הפוך: האדם שסובל פחות ממה שמגיע לו זוכה לטובת הנאה לא הוגנת, בעוד שהאדם שסובל יותר מהמגיע לו נפגע באופן לא צודק. אריסטו מדגיש שסוג זה של צדק – או אי-צדק – נובע מהפרות של מה שאנשים ראויים לו בהתאם לסטנדרט פרופורציונלי הוגן.
על-ידי הדגשת מושג הפרופורציה הזה, אריסטו מקשר צדק לאיזון ולהוגנות, ומראה כיצד מדובר בשמירה על הרמוניה ביחסים. דיון זה מתמקד בצורה אחת של צדק – כנראה צדק חלוקתי – שעוסק בכך כיצד משאבים או אחריות מחולקים בין יחידים בהתאם להוגנות.