ספר 5 / פרק 3
פסקה 2 - צדק ויחסיות
הסבר - חלק אחר חלק
"אם כן, הצודק הוא סוג של פרופורציונלי (שהפרופורציה אינה רק תכונת של המספר שמורכב מיחידות מופשטות, אלא של מספר באופן כללי)."
בקטע הזה, אריסטו מסביר שמה שנחשב "צודק" ניתן להבנה כסוג של הוגנות יחסית, המבוססת על פרופורציה. הרעיון של פרופורציה אינו מוגבל למספרים או חישובים מתמטיים מופשטים בלבד – הוא חל באופן רחב על מערכות יחסים והשוואות בכלל. בפשטות, צדק כרוך בשמירת איזון או שוויון שמתאימים למצב או לאנשים המעורבים. פרופורציונליות זו היא המרכזית בהבנתו של מה הוא הוגן וצודק.
"שהרי יחס הוא שוויון של פרופורציות, והוא כרוך בארבעה מונחים לפחות (מובן שפרופורציה נפרדת כוללת ארבעה מונחים, אך גם פרופורציה רציפה, שכן היא משתמשת במונח אחד כשני ומזכירה אותו פעמיים; למשל, "כמו שהקו A הוא לקו B, כך הקו B הוא לקו C"; הקו B, אם כן, הוזכר פעמיים, ולכן אם נניח את הקו B פעמיים, יהיו ארבעה מונחים בפרופורציה); והצודק גם הוא כרוך בלפחות ארבעה מונחים, והיחס בין זוג אחד זהה ליחס בין הזוג השני; שכן יש הבחנה דומה בין האנשים ובין הדברים."
בקטע הזה, אריסטו מנסה להסביר את הצדק כסוג של הוגנות פרופורציונלית, תוך שימוש במושג של פרופורציות מתמטיות לתיאורו. הוא טוען כי פרופורציה משמעה שוויון בין יחסים ומחייבת לפחות ארבעה מרכיבים. כך הוא מסביר זאת:
- בפרופורציה, משווים בין שני זוגות של מרכיבים והיחסים ביניהם. לדוגמה, בפרופורציה המתמטית "כפי ש-A מתייחס ל-B, כך B מתייחס ל-C", מעורבים ארבעה מרכיבים: A, B, B (שחוזר על עצמו), ו-C. זה מראה שפרופורציה דורשת לפחות את ארבעת המרכיבים כדי להבין את הקשר הכולל.
- אריסטו מקשר את הרעיון הזה לצדק. הוא טוען שגם לצדק יש לפחות ארבעה מרכיבים: שני אנשים (אלו שמקבלים משהו) ושתי דברים (הדברים שמחולקים). היחס או הקשר בין שני האנשים צריך להתאים ליחס או הקשר בין שני הדברים שהם מקבלים.
במילים פשוטות, אריסטו אומר שהצדק אינו רק לתת לכולם את אותו הדבר – מדובר בהוגנות פרופורציונלית. אם שני אנשים אינם שווים (למשל, אם אחד עובד קשה יותר מהשני), התמורה או החלוקה שלהם לא צריכה להיות שווה. במקום זאת, היחס בין מה שאנשים נותנים או תורמים צריך להתאים ליחס בין מה שהם מקבלים.
האנלוגיה המתמטית הזו עוזרת לאריסטו להראות שהוגנות במתן וקבלה עוסקת באיזון והתאמה של גמול או חלוקה למציאות – ולא בשוויון שרירותי.
"כפי שהמונח A מתייחס ל-B, כך גם C יתייחס ל-D, ולכן, על פי עקרון ה"אלטרנטיביות", כפי ש-A מתייחס ל-C, כך גם B יתייחס ל-D. ולכן, גם השלם כולו נמצא ביחס דומה לשלמות אחרת; וכאשר משלבים את היחסים הללו בצורה זו, הדבר יוצר התפלגות הוגנת וצודקת, אם המונחים משולבים בצורה נכונה."
אריסטו מסביר כיצד צדק בחלוקה פועל באמצעות הרעיון של יחסים פרופורציונליים, תוך הסתמכות על רעיונות מתמטיים של איזון ויחסים. הוא אומר שכאשר משווים שני זוגות של דברים—נניח א' ו-ב' (שמייצגים שני אנשים) ו-ג' ו-ד' (שמייצגים שני טובין או תגמולים)—הצדק מחייב שיחס האדם לתגמול שלו (א' ל-ג') יתאים ליחס של האדם השני לתגמול שלו (ב' ל-ד').
לדוגמה, אם אדם א' תורם או ראוי פי שניים מאדם ב', אז אדם א' צריך לקבל משהו בערך או בגודל כפול ממה שאדם ב' מקבל. התאמה פרופורציונלית זו מבטיחה הוגנות.
לאחר מכן, אריסטו מרחיב את הרעיון ואומר שאם מחברים את המונחים בכל זוג (כלומר, משלבים את א' וב' כ"כל האנשים" ואת ג' וד' כ"כל הדברים שמחולקים"), יש לדאוג שהחלוקה הכוללת של התגמולים תשקף את אותו היחס כמו בזוגות הפרטניים. במילים פשוטות, האיזון לא נוגע רק להתאמת כל אדם לתגמול שלו, אלא גם להבטחה שכל המערכת של החלוקה תהיה עקבית והוגנת.
ההתאמה הזו בין אנשים לחלקים שמגיעים להם היא מה שאריסטו מגדיר כ"צודק". אם משהו מפר את האיזון הפרופורציונלי הזה—כמו מקרה שבו אדם אחד מקבל הרבה יותר ממה שמגיע לו ואדם אחר מקבל הרבה פחות—אז הדבר הופך לבלתי צודק.
"אם כן, החיבור של המושג א' עם ג' ושל ב' עם ד' הוא מה שנחשב לצודק בהקשר של חלוקה, וסוג זה של צדק הוא אמצעי (בעל איזון), והלא-צודק הוא מה שמפר את היחסיות. שכן מה שמבוסס על יחסיות הוא האמצע, והצודק מבוסס על יחסיות."
אריסטו מסביר שהצדק בחלוקה מתבסס על עקרון של יחסיות פרופורציונלית. ניתן לדמיין ארבעה מרכיבים: שניים מהם הם האנשים המעורבים (א' ו-ב'), ושניים אחרים הם הדברים המחולקים (ג' ו-ד'). צדק מתקיים כאשר החלוקה שומרת על קשר פרופורציונלי בין מרכיבים אלו.
במילים פשוטות יותר, אם אדם א' צריך לקבל משהו ביחס לאדם ב', ה"חלק" שלהם (ג' ו-ד') צריך להתאים ל"מעלה" או לכישורים שלהם בהתאמה. אם נשמר האיזון הפרופורציונלי בין האנשים לבין מה שהם מקבלים, התוצאה היא צודקת. אם יחס זה מופר או נוטה לטובת מישהו בצורה שאינה הוגנת—למשל אם מישהו מקבל יותר ממה שמגיע לו ביחס לאחר—אז נוצרת אי-צדק.
אריסטו מדגיש שהצדק עוסק באיזון מערכות יחסים בצורה מדויקת, כאשר ההגינות משמשת כמדריך ביניים להבטחת חלוקה פרופורציונלית. זה לא עניין של כולם מקבלים את אותו הדבר, אלא שכולם מקבלים בהתאם למה שהם או מעלותיהם ראויים.
"(מתמטיקאים מכנים סוג זה של יחס כ"יחס גיאומטרי"; שכן ביחס גיאומטרי מתקיים שהשלם מתייחס לשלֵם, כפי שכל חלק מתייחס לחלק המקביל לו.)"
אריסטו מסביר כאן כיצד מושג הצדק, במיוחד במשמעות של הוגנות או חלוקה צודקת, ניתן להבנה כסוג של יחס פרופורציונלי. הוא משווה זאת לפרופורציה גיאומטרית.
בפרופורציה גיאומטרית, הקשר בין החלקים הוא עקבי, הרמוני ומאוזן. לדוגמה, במתמטיקה, אם יש לך ארבעה איברים בפרופורציה (A, B, C, D), היחס בין A ל-B חייב להיות שווה ליחס בין C ל-D (A/B = C/D). באופן דומה, הצדק פועל באותה דרך: מה שאדם אחד מקבל ביחס למה שאדם אחר מקבל צריך לשקף את היחס הצודק וההוגן ביניהם, בהתבסס על כישוריהם או רלוונטיותם. במילים אחרות, הוגנות מתיישרת עם שמירה על איזון ופרופורציה בין אנשים (או ישויות) לבין הדברים המחולקים ביניהם.
הקישור הזה לגיאומטריה מדגיש את טבעו המדויק והמסודר של הצדק – הוא לא שרירותי, אלא שיטתי ומתבסס על עקרונות לוגיים של שוויון יחסי.
"יחס זה אינו רציף, משום שאיננו יכולים לקבל מונח יחיד שמייצג גם אדם וגם חפץ."
בחלק זה, אריסטו מדגיש שהקשר הפרופורציונלי שהוא מתאר – שבו ה"צדק" בחלוקה כרוך באיזון בין אנשים לבין הדברים המחולקים – אינו יכול להתמצות באופן חלק למונח אחד שמייצג באופן שווה גם את האדם וגם את האובייקט. במילים אחרות, לא ניתן למצוא מונח אחד שמכיל באותה מידה הן את האדם המקבל חלק (הסובייקט) והן את הדבר המחולק (האובייקט). טבעו של הצדק הפרופורציונלי מחייב להבחין בין שתי קטגוריות אלה, מכיוון שאנשים ודברים הם באופן בסיסי שונים ותופסים תפקידים נפרדים במסגרת היחסים הללו. הצדק האריסטוטלי, לפיכך, מתייחס אליהם בנפרד, תוך שמירה על שוויון פרופורציונלי הנדרש לצורך הוגנות.