ספר 5 / פרק 3
פסקה 1 - מושג הצדק כשוויון וכהצטיינות
הסבר - חלק אחר חלק
"הראינו גם שהאדם הלא צודק וגם המעשה הלא צודק הם בלתי הוגנים או בלתי שווים; כעת ברור שיש גם אמצע בין שני הבלתי שווים המובילים לכל אחד מהמקרים."
אריסטו מתחיל בכך שהוא מסביר שגם אדם בלתי צודק וגם פעולה בלתי צודקת חולקים משהו משותף – הם כרוכים באי-צדק או אי-שוויון. אבל במקום שבו יש אי-שוויון, חייב גם להיות משהו באמצע כדי לאזן את זה. ה"מתווך" הזה פועל כנקודת איזון או שווי משקל שמתקנת את הקיצוניות של אי-השוויון. בעצם, במקום שבו יש יותר מדי או פחות מדי, יש גם אפשרות למשהו צודק והוגן שיסגור את הפער.
"וזהו השוויון; כי בכל פעולה שבה יש יותר ופחות, יש גם מה שהוא שווה."
כאן, אריסטו מציין רעיון יסודי: בכל מצב שבו ישנם קצוות – דברים שהם "יותר" או "פחות" – יש גם נקודת אמצע, שהיא נקודת האיזון. נקודת אמצע זו היא מה שהוא מכנה "השוויון". היא מייצגת הוגנות או איזון, שבה אף צד לא מקבל יותר מדי או פחות מדי. הרעיון הוא שצדק, ביסודו, עוסק במציאת ושימור איזון זה, כדי להבטיח שאף אחד לא יימצא ביתרון או בחיסרון לא הוגן.
"אם כן, אם העוול הוא אי-שוויון, הצדק הוא שוויון, כפי שכל האנשים מניחים שהוא, גם בלי צורך בויכוח. וכיוון שהשוויון הוא אמצע בין קצוות, הצדק יהיה גם כן אמצע."
אריסטו אומר שאם להיות לא צודק פירושו ליצור אי-שוויון (לתת יותר לאדם אחד ופחות לאחר בצורה לא הוגנת), אז להיות צודק פירושו ליצור שוויון—איזון שאנשים מזהים באופן טבעי כהוגן, גם בלי צורך בהסבר מפורט. מכיוון ששוויון עוסק במציאת דרך אמצע בין "יותר מדי" ל"פחות מדי," הצדק הוא למעשה נקודת האמצע הזו, איזון בין קצוות.
"ובכן, שוויון מרמז לפחות על שני דברים. אם כן, הצדק צריך להיות גם אמצעי ביניים, גם שווה וגם יחסי (כלומר, עבור אנשים מסוימים)."
אריסטו מסביר שכדי שמשהו יהיה "שווה," יש צורך להשוות בין שני דברים—לא ניתן לדבר על "שוויון" בצורה מבודדת. הצדק, כצורה של שוויון, פועל באותו האופן. הוא אינו מושג מוחלט ועצמאי, אלא משהו שקיים בהתאם לאנשים או לסיטואציות מסוימות. במילים אחרות, הצדק הוא יחסי—הוא תלוי ביחסים ובהקשר, כמו מי הם האנשים המעורבים ומה הוא הדבר המחולק או הנידון. הצדק, אם כן, הוא איזון—"אמצע"—בין קצוות, המיושם בתוך מסגרת ספציפית של אנשים ונסיבות.
"ומאחר שהאמצעי השוויוני חייב להיות בין דברים מסוימים (שהם בהתאמה גדולים יותר וקטנים יותר); כשוויוני, הוא כולל שני דברים; וכצודק, הוא מיועד לאנשים מסוימים."
בחלק זה, אריסטו מסביר כי צדק, הנחשב כהגינות או שוויון, טמון במציאת "הביניים" בין שני קצוות—משהו גדול יותר ומשהו קטן יותר. כדי ששוויון יתקיים, חייבים להיות לפחות שני דברים שניתן להשוות ביניהם. בנוסף, הצדק אינו מופשט; הוא תמיד קשור לאנשים מסוימים ("אנשים מסוימים"). למעשה, צדק עוסק באיזון היחסים או חלוקת המשאבים באופן הולם בין אנשים, תוך הבטחת הוגנות בהתאם להקשר. הדבר מדגיש כי צדק אינו מושג שמתאים לכולם באופן אחיד—הוא תלוי במצב ובמערכות היחסים.
"הצודק, אם כן, כולל לפחות ארבעה מרכיבים: שתי דמויות – האנשים שלגביהם יש צדק, ושני דברים – הדברים שמחולקים ביניהם."
אריסטו מסביר כי צדק, במהותו, דורש ארבעה מרכיבים כדי להיות מובן או מיושם. באופן ספציפי, צדק כולל שני אנשים (הפרטים שעבורם הצדיקות רלוונטית) ו-שני דברים (החפצים, ההטבות או התוצאות המחולקות או מטופלות). כלומר, צדק פועל במסגרת יחסית—זה לא רק עניין של אדם אחד או של דבר אחד בנפרד. במקום זאת, צדק מתעורר כאשר ישנה מערכת יחסים הוגנת בין אנשים (המקבלים) ובין מה שהם מקבלים (המשאבים או התוצאות). ארבעה מרכיבים אלו יחדיו מהווים את הבסיס לזיהוי מהו צודק או בלתי-צודק.
"ואותה שוויוניות תתקיים בין האנשים ובין הדברים הנוגעים בדבר; כי כפי שהדברים הקשורים זה לזה עומדים ביחס, כך גם האנשים. אם הם אינם שווים, הם לא יקבלו חלקים שווים, וזהו המקור למריבות ותלונות – כאשר אנשים שווים מקבלים או זוכים בחלקים לא שווים, או כאשר אנשים לא שווים מקבלים חלקים שווים."
אריסטו מדגיש כי צדק או הוגנות תלויים בשוויון יחסי. כלומר, אנשים שהם שווים צריכים לקבל חלקים שווים של משאבים או תועלות, בעוד שאנשים שהם לא שווים (בדרכים הרלוונטיות) צריכים לקבל חלקים לא שווים, בהתאם לפרופורציה להבדלים ביניהם. כאשר איזון זה מופר, מתעוררות בעיות: מתן יחס לא שווה לשווים או יחס שווה ללא שווים מוביל לסכסוכים, חוסר שביעות רצון ותלונות. בעצם, צדק מבוסס על שמירת איזון נכון בין אנשים לבין מה שהם מקבלים, כך שהיחס שהם מקבלים תואם בצורה נכונה למעמדם, לערכם או לתרומתם.
"יתרה מכך, הדבר ברור מהעובדה שהפרסים צריכים להיות "על פי המעלה"; שכן כולם מסכימים שמה שצודק בחלוקה צריך להיות בהתאם למעלה בצורה מסוימת, אף על פי שהם לא כולם מגדירים את אותה מעלה. לדוגמה, הדמוקרטים מזהים זאת עם מעמד של אדם חופשי, תומכי האוליגרכיה מזהים זאת עם עושר (או ייחוס משפחתי), ואילו תומכי האריסטוקרטיה מזהים זאת עם הצטיינות או מצוינות."
אריסטו אומר שכאשר מדובר בחלוקת משאבים, כבודים או הטבות בצורה הוגנת, אנשים בדרך כלל מסכימים שצריך לעשות זאת על בסיס מעלה (merit). עם זאת, ישנה מחלוקת בנוגע למה שנחשב כ"מעלה". קבוצות שונות מגדירות את המושג בצורה שונה:
- הדמוקרטים (בזמנו של אריסטו, אלה שתומכים בשוויון בין האזרחים החופשיים) סבורים שהמעלה קשורה לאזרחות חופשית. הם מדגישים את הזכות השווה של כל אדם בזכות מעמדו כאזרח חופשי בקהילה, בלי קשר לעושר או למאפיינים אחרים.
- תומכי האוליגרכיה מאמינים שהמעלה תלויה בעושר או לעיתים במוצא אציל. זה משקף את אמונתם שלאלה שתורמים יותר מבחינה כלכלית לחברה או שמגיעים ממשפחות מכובדות יש זכות לקבל יותר.
- תומכי האריסטוקרטיה משווים את המעלה למצוינות או מידות טובות. הם טוענים שהראויים ביותר להוקרה הם אלה שמצטיינים מבחינה מוסרית או אינטלקטואלית, כיוון שהם מגלמים איכויות אישיות גבוהות יותר.
הדבר מדגיש ויכוח יסודי: אילו תכונות או מאפיינים צריכים לקבוע מהו צדק בחלוקת ההטבות בחברה? אריסטו אינו פותר את הסוגיה כאן, אך הוא מכיר בכך שכל הגדרה של מעלה מובילה להשקפת צדק שונה.