אתיקה

אריסטו מבחין בין שני סוגים של אי-צדק: בלתי חוקי ובלתי הוגן. הבלתי חוקי מתייחס לפעולות שמנוגדות לחוקים הקיימים, וזה מתאים למה שהוא תיאר קודם כאי-צדק במשמעות הרחבה והמשפטית. זהו סוג של אי-צדק שבו אדם מפר את הכללים או הנורמות שמנהיגים קהילה או חברה.

אריסטו עושה כאן הבחנה לגבי טבעו של להיות "לא הוגן" לעומת "בלתי חוקי." הוא טוען שבעוד שכל פעולה בלתי הוגנת היא גם בלתי חוקית (כלומר, מנוגדת לחוקים או לכללים), לא כל פעולה בלתי חוקית היא בהכרח בלתי הוגנת. במילים אחרות: "אי-הגינות" היא תת-קטגוריה מסוימת של "אי-חוקיות."

ניתן לחשוב על "אי-חוקיות" כקטגוריה רחבה הכוללת את כל סוגי ההפרות של הכללים. עם זאת, בתוך הקטגוריה הרחבה הזו, "אי-הגינות" מתייחסת ספציפית למצבים שבהם יש חוסר איזון או אי-שוויון בין אנשים, כמו כאשר מישהו לוקח יותר ממה שמגיע לו. בכך "אי-הגינות" מהווה חלק מהשלם הגדול יותר שהוא "אי-חוקיות," אך אינה שווה לו.

באותו אופן, אריסטו מיישם הבחנה זו גם על "צדק" ו"עוול." יש מובן רחב שבו צדק פירושו פשוט ציות לכל החוקים והיות אדם בעל סגולה מוסרית, ויש מובן צר ומוגדר יותר שבו צדק נוגע בעצם ההוגנות והאיזון הנכון ביחסים בין אנשים.

במהות, הוא מפריד בין עוולה כללית (אי-חוקיות) לבין עוולה ספציפית (אי-הגינות), ומדגיש שהוגנות היא חלק מסוים מתוך מושג הצדק, אך איננה כל כולו.

כאן אריסטו עושה הבחנה בין שני סוגים או רמות של צדק: צדק כללי וצדק פרטי. צדק כללי מתייחס לרעיון הרחב של להיות שומר חוק ובעל מוסריות בכללותה — לחיות בהתאם למה שטוב עבור החברה כולה. לעומת זאת, צדק פרטי עוסק בהוגנות במצבים או פעולות ספציפיות, כמו שמירה על שוויון ואיזון בחילופים, חלוקות, או יחסים עם אחרים.

כאשר הוא אומר "עלינו לדבר גם על צדק פרטי", הוא משנה את מוקד השיח למושג הצר והמדויק יותר. הוא מדגיש שהצדק אינו עוסק רק בציות לחוקים או במגבלות מוסריות כלליות, אלא גם בהוגנות ביחסים יומיומיים, כמו מסחר הוגן, טיפול שוויוני, או הימנעות מניצול. הבחנה זו חשובה מכיוון שהצדק, במשמעותו המלאה, כולל הן עקרונות חברתיים רחבים והן צדק מעשי ואישי בחיי היומיום.

בחלק זה, אריסטו מניח בצד את המושג הרחב של צדק, שמקיף את כל המידות הטובות והמידות הרעות (הפגמים) כפי שהן קשורות ליחסים עם אחרים. למעשה, הוא אומר שיש סוג של צדק הקשור בהתנהגות מוסרית כוללת, שבו חיים חיים מוסריים ומציינים יחס נכון כלפי אחרים. מנגד, עוול כאן מתייחס לגלום את כל צורות המידות הרעות באופן שבו אדם מתנהג כלפי אחרים. עם זאת, אריסטו אינו מתכוון להתמקד במשמעות הרחבה הזאת של צדק ועוול בשלב זה—הוא רואה בכך מושג רחב מדי ומשאיר אותו "בצד" כדי להתמקד בהיבט מצומצם יותר של צדק, עליו ידון בהמשך.

אריסטו מדבר על האופן שבו המושגים "צודק" ו"בלתי צודק" קשורים לחוקים ולמידות טובות. הוא מציין שרוב החוקים נוצרו במטרה לעודד התנהגות מוסרית כללית ולהרחיק אנשים מפני רוע. למעשה, החוקים נועדו להנחות אנשים לפעול באופן מוסרי ולהימנע ממעשים בלתי מוסריים, ובכך להציג את הצדק לא רק כהתחייבות חוקית אלא גם כחלק מחיים עם מידה טובה. בהקשר הזה, הצדק קשור באופן הדוק לרעיון הרחב יותר של להיות אדם טוב וישר מבחינה מוסרית בתוך הקהילה.

אריסטו אומר שהחוקים נועדו לעודד התנהגויות שמטפחות מעלה בחברה כולה. במילים אחרות, הכללים והעקרונות שהחוקים קובעים אינם אקראיים – מטרתם להכווין אנשים למצוינות מוסרית ולפיתוח אופי טוב. המטרה של הנורמות החוקיות חורגת משמירה על סדר בלבד; הן אמורות לחנך את הפרט ולעצב אותו כאזרח בעל מעלה, ובכך לקדם את טובת הכלל של הקהילה כולה. החוקים, אם כך, ממלאים תפקיד בטיפוח מעלה משותפת, המיטיבה עם כולם.

אריסטו כאן עושה הבחנה חשובה. הוא מציע שהחינוך של אדם כדי להפוך אותו באופן מוחלט ל"אדם טוב" אולי לא תואם בהכרח את החינוך הנדרש כדי להפוך אותו ל"אזרח טוב" במדינה כלשהי. במילים אחרות, התכונות של להיות אדם מוסרי ומסגולה ("אדם טוב") עשויות להיות שונות מהתכונות הנדרשות כדי לתפקד היטב כחבר תורם בחברה מסוימת ("אזרח טוב").

הוא רומז לשאלה עמוקה יותר: האם תפקיד הפוליטיקה (או השלטון) הוא לעצב את הפרטים כך שיהיו אנשים טובים, או שמא זו אחריותה של דיסציפלינה או אמנות אחרת (לדוגמה, פילוסופיה או טיפוח סגולות אישיות)? הוא משאיר את השאלה פתוחה בשלב זה, ומרמז שדרוש בירור נוסף. הדבר משקף את הדאגה הרחבה יותר של אריסטו ביחס לקשר שבין הסגולה האישית, טובת היחיד, וטובת הקהילה. לא כל מדינה משקפת או נותנת עדיפות למה שנחוץ כדי לטפח את טובו של הפרט.