אתיקה

אריסטו מסביר שיש סוג מסוים של עוול או רוע, הנבדל מסוגים אחרים של התנהגות רעה, הקשור להיות אדם חמדן או אנוכי באופן מופרז. לדוגמה, מי שנוטש את מגנו בקרב מתוך פחד (פחדנות), מתפרץ על אחרים מתוך כעס רב, או מסרב לעזור לחבר כלכלית מתוך קמצנות, בהחלט עושה דבר לא מוסרי – אבל העוול שלהם אינו נובע מחמדנות או מניסיון לקחת משהו שלא בצדק.

עם זאת, כאשר מישהו פועל באופן חמדני (מחפש רווח אישי, לעיתים על חשבון אחרים), הוא עשוי לא להפגין אף אחת מהמידות הרעות הספציפיות הללו, כמו פחדנות, כעס או קמצנות. למרות זאת, התנהגותו עדיין נחשבת לגנאי, ואנו מכנים אותה עוול. הדבר מצביע על כך שהתנהגות חמדנית מייצגת קטגוריה שונה של רוע הקשורה לאי-צדק, המובחנת מהליקויים האחרים.

אריסטו מסביר שיש סוג מסוים של עוול שמובחן מהרעיון הרחב יותר של "עוול" כמשהו שפשוט מנוגד לחוק או לא מוסרי באופן כללי. סוג העוול הזה מתייחס למצבים שבהם אדם מבקש רווח אישי בצורה לא הוגנת—לעיתים קרובות בנוגע לדברים כמו כסף, כבוד או ביטחון—על חשבון אחרים. מדובר בסוג עוול שהוא יותר ממוקד ומצומצם, אך עדיין נופל תחת הקטגוריה של עוול כמעשה לא מוסרי. ההבחנה הזו בין סוגי העוול הרחבים לספציפיים היא חשובה כדי להבין כיצד פעולות בלתי צודקות מסווגות ונשפטות.

אריסטו מבדיל בין שתי מניעים לאותו מעשה פסול כדי להדגיש סוגים שונים של עוול. הוא משתמש בניאוף כדוגמה:

- אם מישהו מבצע ניאוף למטרת רווח כספי (למשל, הוא מרוויח ממעשיו), הפגם המוסרי שלו לא נובע בעיקר מתשוקה בלתי נשלטת או התמכרות. במקום זאת, מדובר בעוול, כי הוא מונע מחמדנות או רצון לרווח על חשבון אחרים.

- לעומת זאת, אם מישהו מבצע ניאוף בגלל תשוקות או דחפים בלתי נשלטים—אפילו אם זה עולה לו כסף או מביא לעונש—הוא לא פועל מתוך חמדנות או התנהגות חמסנית. במקום זאת, הוא מגלה התמכרות עצמית, כשהוא נשלט על ידי תאוותיו ולא על ידי רציונליות.

הנקודה המרכזית כאן היא שאריסטו מבדיל בין שני סוגים של פגמים מוסריים: האחד מונע מחמדנות (עוול הקשור לרווח), והשני מחוסר שליטה עצמית (התמכרות עצמית). שניהם ראויים לגנאי, אך מקורם שונה. הבחנה זו מסייעת לו לבסס את הטיעון הרחב יותר שלו על סוגים שונים של צדק ופגמים מוסריים.

אריסטו מציין שרוב המעשים הלא-צודקים נובעים לרוב ממגרעת אופי או ממידה רעה מסוימת. למשל, בגידה נובעת מתאוותנות, נטישת חבר לקרב נובעת מפחדנות, ומעשי אלימות פיזית נובעים מכעס. מעשים אלה שגויים, אך הם קשורים לכשל מוסרי ברור.

עם זאת, אריסטו מבחין במשהו ייחודי לגבי מעשים שמונעים על-ידי רצון להשיג רווח—כמו למשל רווח כספי או חומרי. כאשר מישהו פועל בצורה לא-צודקת בכוונה להרוויח משהו, אנחנו לא מקשרים את פעולתו לאף אחת מהמגרעות הספציפיות כמו תאוותנות, פחדנות, או כעס. במקום זאת, אנו מתייחסים אל הפעולה עצמה כ-עוול. זה מדגיש את הטבע הייחודי של מעשים לא-צודקים שמונעים על-ידי חמדנות או רצון לרווח. לפיכך, עוול שמונע מרווח לא משתבץ בקלות בקטגוריות של פגמים מוסריים אחרים, אלא ניצב בנפרד.

אריסטו מסביר ש"עוול" ניתן להבנה בכמה מובנים. ישנו המובן הרחב והכללי של עוול, שהוא כל מה שסותר את החוק או את העקרונות המוסריים, אך ישנו גם סוג מסוים וממוקד יותר של עוול, שמתמקד בדברים מסוימים—כמו התנהגות לא הוגנת הקשורה לכבוד, כסף, ביטחון או נושאים דומים. סוג מסוים זה של עוול מונע מהרצון להרוויח משהו—בעצם, להפיק תועלת על חשבון מישהו אחר.

שני המובנים של העוול קשורים לאופן שבו בני אדם מתייחסים לזולתם (קשר עם השכן), אך הם שונים במוקד שלהם. העוול המסוים קשור לחמדנות או לאינטרס עצמי במונחים של רווח מוחשי, בעוד שהמושג הרחב נוגע לטווח רחב יותר של דאגות מוסריות או מידות טובות שאדם טוב ישקול, כמו פחדנות או אנוכיות שאינן קשורות רק לדברים חומריים. בסיכומו של דבר, אריסטו מדגיש שעוול אינו מושג יחיד ומאוחד, אלא יש לו רבדים, וסוג זה של עוול עוסק בעיקר בנושאים של לקיחה או השגת רווח על חשבון הפסד של האחר.

אריסטו מסיק כי צדק אינו מושג אחיד אחד, אלא מורכב מצורות שונות. סוג אחד של צדק הוא חלק מהמעלה הטובה הכוללת (המקיפה את כל ההיבטים של מוסריות), אך ישנו סוג אחר, מסוים יותר, של צדק, הנבדל ממעלה טובה כללית זו. "צדק חלקי" זה מתמקד בהוגנות בהקשרים ספציפיים – כמו כסף, כבוד או בטיחות – במקום הרעיון הרחב של מעלה טובה, הכולל את כל ההיבטים של היות אדם טוב. אריסטו רומז לצורך להבין את סוג הצדק המסוים הזה על ידי זיהוי הקטגוריה (הסוג) שאליה הוא משתייך וכיצד הוא נבדל (שונה) מצורות אחרות של צדק. למעשה, הוא מתכונן לנתח את הצדק באופן מדויק יותר על ידי פירוקו לחלקים קטנים יותר.