אתיקה

כאן אריסטו מבהיר שאמנם הוא זה עתה דן בצדק כ"מידה הטובה השלמה"—מין שלמות מוסרית כוללת המכוונת כלפי הזולת—אך כעת הוא מתמקד בהיבט מסוים יותר. הוא בוחן סוג מסוים של צדק: צדק שאינו מהווה את כלל המידה הטובה, אלא רק חלק ממנה. במילים אחרות, אריסטו מציין שניתן להתבונן בצדק בשתי דרכים: כגישה שלמה של מעלה מוסרית ביחס לאחרים (צדק ככלל), וכמידה טובה ספציפית אחת מבין רבות (צדק כחלק). הבחנה זו מסייעת למקד את הדיון במשמעות המצומצמת והמדויקת יותר של הצדק.

אריסטו מעביר את הדיון לסוג מסוים ומדויק יותר של צדק ועוול שאליו הוא מבקש להתמקד. במובן הרחב, צדק מתייחס למימוש המלא של המידה הטובה ביחס לזולת, והוא כולל את כל המוסריות הטובה. עם זאת, כאן הוא מצמצם את הדיון לסוג "מסוים" של צדק – כזה שהוא רק חלק מהרעיון הרחב של מידה טובה. באופן דומה, ה"עוול" המסוים שהוא מתייחס אליו אינו הרשע הרחב והכוללני, אלא סוג מוגדר יותר של מעשה רע.

המשמעות היא שאריסטו מוכן להתמקד בצדק ובעוול כתכונות או פעולות ספציפיות בתוך החברה, במקום לעסוק בטבעם הכללי והכולל. הוא מתכונן לנתח את המושגים הללו בצורה מדויקת יותר, תוך פירוקם לביטויים קטנים ומוגדרים יותר.