אתיקה

אריסטו טוען שאם אנו רואים באדם "חסר חוק" כבלתי צודק ובאדם "שומר חוק" כצודק, אז נובע מכך שהפעולות שהחוקים מכתיבים נחשבות בדרך כלל לצודקות. חוקים נוצרים באמצעות אומנות החקיקה, ולכן כל פעולה שמתיישבת עם החוקים הללו—בהנחה שהחוקים לגיטימיים—ניתן להתייחס אליה כפעולה צודקת. הרעיון כאן הוא שחוקים, באופן אידיאלי, נבנים כדי לקדם צדק והוגנות בתוך החברה.

בקטע זה, אריסטו מסביר שחוקים נוצרו בדרך כלל במטרה להועיל לחברה כולה. בין אם החוקים נועדו לעזור לכולם בקהילה, ליחידים הטובים והמידתיים ביותר, או פשוט לאלה שבידיהם הכוח, מטרתם הבסיסית היא לשמור ולקדם את הרווחה והאושר של החברה הפוליטית. פעולות שתואמות חוקים אלו — הפעולות שמסייעות ושומרות על האושר הקולקטיבי ועל מרכיביו החיוניים — נחשבות ל"צודקות". כלומר, הצדק קשור לתפקיד החוק בקידום חברה משגשגת והרמונית.

אריסטו מציין שלחוקים יש תפקיד חיוני בעידוד התנהגות מוסרית ובמניעת פעולות מזיקות. החוקים נועדו להוביל אנשים לפעול באופן התואם למידות הטובות השונות. לדוגמה:

- אומץ לב: החוק מבקש מאנשים לפעול באומץ, כמו להישאר בעמדה בקרב ולא לברוח או לנטוש את נשקם.
- מתינות (שליטה עצמית): החוק אוסר על פעולות כמו ניאוף או כניעה לתשוקות מופרזות, ובכך מקדם איפוק ומתינות.
- יישוב הדעת: החוק מעודד הימנעות מהתנהגויות מזיקות כמו להכות פיזית אחרים או להפיץ דברי שטנה, ומטפח שלווה ונימוס.

אריסטו גם מדגיש שחוקים שנכתבו בצורה מושכלת עושים זאת באופן יעיל על ידי יישור קו עם המידות הטובות והחכמה – קידום צדק וטובת הכלל. עם זאת, חוקים שנעשו בצורה חפוזה או לא מחושבת פחות יעילים, מכיוון שהם עשויים שלא לשקף בצורה נכונה את המידות הטובות או לענות על צרכי החברה. בסופו של דבר, חוקים טובים שואפים לעצב חברה מוסרית על ידי לימוד ואכיפה של התנהגות מוסרית.

אריסטו טוען שמידה זו של צדק היא הביטוי המלא ביותר של המעלות - לא במובן מופשט או אישי, אלא באופן ספציפי באינטראקציה שלנו עם אחרים. הצדק כולל את היכולת לחיות לפי כל המעלות במסגרת מערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו. זו הסיבה שאנשים לעיתים קרובות רואים בצדק את המעלה הגדולה ביותר – הוא כולל ומביא לידי ביטוי את כל שאר המעלות. מדובר לא רק באופי טוב פנימי, אלא בהפיכתו לפעולה שמיטיבה עם אחרים. הצדק הוא המקום שבו המעלה מתממשת במלואה, מכיוון שהוא חל בפועל בעולם המציאות, במיוחד בכל הנוגע לשמירה על ההוגנות ורווחת הקהילה.

אריסטו מדגיש היבט חשוב של הצדק בכך שהוא מתאר אותו כ"צורה שלמה" של מעלה, משום שהוא חורג מעבר לפעולות אישיות ומתחבר לאינטראקציות עם אחרים. במילים אחרות, להיות בעל מעלה בחיים האישיים שלך (לנהל את ההתנהגויות וההחלטות שלך) זו מעלה אחת, אך הפגנת מעלה ביחסים עם אחרים—התייחסות הוגנת, מילוי התחייבויות וטיפוח רווחה משותפת—היא מה שהופך את הצדק לכל כך מקיף ומיוחד.

הוא עושה שימוש באמירתו של ביאס, "השלטון חושף את האדם," כדי להדגיש נקודה זו. מנהיגות או שלטון מחייבים אדם לאינטראקציה עם אחרים ולטיפול בצרכיהם, ובכך מראים אם הוא באמת ניחן במעלה השלמה הזו או לא. שליט הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה, והוא חייב לקבל החלטות שמשפיעות על אחרים, ולכן פעולותיו מעניקות הצצה ברורה אל אופיו. במילים פשוטות, צדק נבחן ונחשף ביחסים ובהקשרים חברתיים, ולא רק בבדידות.

בחלק זה, אריסטו מדגיש כי הצדק הוא ייחודי מבין המידות הטובות, משום שהוא עוסק ישירות ברווחתם של אחרים. בניגוד למידות כמו אומץ או חוכמה, שעשויות בעיקר להועיל לאדם שמתרגל אותן, הצדק מופנה מטבעו כלפי חוץ. מדובר בביצוע פעולות או קבלת החלטות שמקדמות הגינות, הרמוניה או תועלת עבור "אחר" – בין אם אותו "אחר" הוא בעל סמכות (שליט), ובין אם זה מישהו ששווה במעמדו (שותף או אזרח אחר). המיקוד החיצוני הזה הוא מה שהופך את הצדק למיוחד ולבסיסי לשמירה על מערכות יחסים וסדר חברתי.

חלק זה מדגיש את הרעיון שהאדם "הרע ביותר" אינו רק מי שפוגע באחרים או מתנהג בחוסר צדק כלפי החברה, אלא מי שפועל באופן מזיק הן לעצמו והן כלפי הקרובים אליו, כמו חברים או אהובים. מנגד, האדם "הטוב ביותר" אינו מוגדר רק בכך שהוא מצטיין במידותיו בחייו הפרטיים או האישיים, אלא בכך שהוא מרחיב את המידות הטובות הללו כלפי חוץ, כך שהוא פועל לטובת האחרים. אריסטו מדגיש כי הפעלת המידות הטובות במערכות יחסים עם אחרים – בין אם מדובר בצדק, אדיבות או אחריות – היא משימה משמעותית ומאתגרת יותר מאשר ריכוז במידות רק כלפי עצמך. המיקוד החוצה כלפי טובת הזולת הוא שמבדיל אנשים באמת ראויים להערצה ו"כאלה שהם הטובים ביותר".

אריסטו מדגיש נקודה חשובה על הקשר בין צדק למעלה מוסרית. הוא טוען שצדק, במשמעות הספציפית הזו, אינו רק היבט יחיד של המעלה (כמו אומץ או מתינות), אלא מגלם את כלל המעלה המוסרית. באופן דומה, אי-צדק אינו רק סוג אחד של פגם מוסרי, אלא משקף את כלל הפגמים המוסריים.

כדי להבהיר את ההבחנה שהוא עושה: למרות שהן הצדק והן המעלה חולקים את אותה איכות מוסרית—שניהם כרוכים בפעולה נכונה ובדרך חיים מוסרית—הם פועלים בתחומים שונים. המעלה המוסרית, באופן כללי, מתארת את אופיו הפנימי של האדם, את היותו מוסרי וטוב בפני עצמו. לעומת זאת, הצדק הוא יישום של אותה מעלה כלפי חוץ, ביחס לאחרים. הצדק מתפקד כביטוי המעשי והחברתי של המעלה, ומדגיש כיצד האדם מתייחס לאחרים ופועל בתוך הקהילה.

במילים אחרות, הצדק הוא המעלה המוסרית כשהיא נבחנת מזווית של יחסים בין-אישיים והתחייבויות הדדיות. זהו הביטוי החיצוני של היותך בעל מעלה מוסרית בהתנהלותך מול העולם שמסביבך.