ספר 5 / פרק 11
פסקה 3 - עוול ומידות רעות מוסריות
הסבר - חלק אחר חלק
"ברור גם ששניהם רעים, גם להיפגע בצורה לא צודקת וגם לפעול בצורה לא צודקת; כי האחד נוגע לקבל פחות והשני נוגע לקבל יותר מהמידה המאוזנת, שהיא כאן כמו מה שהבריאות היא באמנות הרפואה, וכמו מה שהמצב הטוב הוא באמנות האימון הגופני."
אריסטו טוען שגם להיפגע מאי-צדק (להיות מטופל בצורה בלתי-הוגנת) וגם לעשות עוול (לפעול בצורה בלתי-הוגנת) הם מצבים שליליים במהותם. הוא משווה את המצב המוסרי הזה למושג של איזון או "מידת ביניים" בתחומים אחרים של החיים, כמו בריאות או כושר גופני. בדיוק כפי שהבריאות מייצגת איזון נכון ברפואה וכושר טוב מייצג איזון באימונים גופניים, צדק קשור לאיזון או הוגנות בפעולות מוסריות.
כאשר אתה נפגע מאי-צדק, זה כמו להיות במצב של "חוסר" מהאיזון הזה (חסר לך משהו שמגיע לך בזכות). לעומת זאת, כשאתה פועל בצורה בלתי-הוגנת, אתה לוקח "יותר" ממה שמגיע לך, דבר שגם כן מפר את האיזון. שני המצבים הם בלתי-רצויים כיוון שהם חורגים ממצב ההרמוניה של הוגנות וצדק שעלינו לשאוף אליו.
"אבל עדיין, לפעול בצורה בלתי צודקת הוא הדבר הגרוע יותר, משום שזה כרוך ברשע וראוי לגנאי. זה מעיד על רשע שהוא או מושלם וחסר גבולות, או קרוב לכך (עלינו להודות באפשרות השנייה, כי לא כל פעולה לא צודקת שנעשית מרצון מצביעה על אי צדק כאופי קבוע), בעוד שלהיות קורבן לאי צדק אינו מעיד על רשע או אי צדק בתוך עצמך."
כאן אריסטו משווה בין שתי מצבים: לעשות מעשה לא-צודק לעומת להיות קורבן למעשה לא-צודק. הוא טוען שלעשות מעשה לא-צודק הוא גרוע יותר, מכיוון שזה משקף כישלון מוסרי או מידה רעה באדם. כאשר מישהו עושה מעשה לא-צודק, הדבר מעיד בדרך כלל על פגם באופיו—כמו חוסר יושר, אנוכיות או אכזריות—והם אחראיים על מעשיהם, מה שהופך אותם לאשמים. סוג כזה של עוול מראה על סוג של שחיתות במצבו האתי או המוסרי של האדם.
עם זאת, אריסטו מכיר בכך שלא כל מעשה של אי-צדק מחייב שהאדם האשם מחזיק באופי מושחת לחלוטין ("מוחלט ובלתי מותנה"). לעיתים אנשים מבצעים מעשים בלתי צודקים מרצונם החופשי אך ללא פגם עמוק באופיים—הם עשויים לפעול מתוך דחף, לחץ או חולשה רגעית. אבל גם במקרים אלה, האדם שעושה את העוול נושא חלק מהאחריות מכיוון שהפעולה שלו נעשתה מרצונו החופשי.
לעומת זאת, להיות קורבן למעשה לא-צודק (להיות בצד המקבל של אי-הצדק) אינו מעיד על כישלון מוסרי או מידה רעה מבחינת הקורבן. לסבול מיחס בלתי צודק אינו תוצאה של בחירות הקורבן או פגמים באופיו, ולכן הקורבן לא נושא באשמה כפי שנושא האדם הפועל בעוול.
"כשלעצמו, אם כך, להיפגע מחוסר צדק הוא דבר פחות גרוע, אבל אין דבר שמונע מכך להיות ברמה מסוימת רוע גדול יותר במקרים מסוימים."
חלק זה מסביר שכשלעצמו, להיות קורבן לעוול או חוסר צדק אינו מזיק מבחינה מוסרית או רע מובנה כמו לפעול בחוסר צדק. לפעול בחוסר צדק משקף פגם באופי או במידה הטובה (מידה מגונה), מה שהופך זאת לבעיה עמוקה יותר הקשורה לאחריות אישית ולמוסר. עם זאת, אריסטו מכיר בכך שלהיות קורבן לעוול עשוי לעיתים להוביל לתוצאות חמורות יותר בהתאם לנסיבות. לדוגמה, למרות שזה אולי לא הופך אותך לפחות מוסרי (כי לא בחרת בכך), הנזק שזה גורם יכול להיות חמור יותר, כמו אובדן פרנסה, בריאות או חיים כתוצאה מאותו עוול. כאן לא מדובר במוסר אלא בהשלכות המעשיות והמקריות של חוסר הצדק.
"אבל התיאוריה אינה מתחשבת בכך; היא רואה בדלקת קרום הריאה צרה חמורה יותר ממעידה. עם זאת, המעידה עשויה להפוך לחמורה יותר במקרה שכתוצאה ממנה תיתפס בשבי או תוצא להורג בידי האויב."
אריסטו מצביע על כך שתיאוריה או חשיבה מופשטת מתמקדות בחומרת הדברים כפי שהיא במהותם, מבלי להתחשב בתוצאות הספציפיות והנסיבתיות. לדוגמה, דלקת ריאות חריפה (פלאוריסי) נחשבת בדרך כלל כמחלה חמורה יותר מאשר פשוט למעוד. עם זאת, בנסיבות מסוימות, מעידה יכולה להוביל לתוצאה חמורה בהרבה – כמו נפילה, נפילה בשבי, או אפילו הוצאה להורג בידי אויביך.
דבר זה מדגיש שבעוד שתיאוריה מספקת מסגרות להבנה, ההשפעה המעשית של אירוע תלויה בהקשר שלו ובתוצאותיו. כך, אף על פי שלכאורה להיות נוהג בעוול נשמע "גרוע פחות" מבחינת עקרון מאשר לפעול בעוול, ההשלכות במציאות עשויות להתברר כחמורות בהרבה, בהתאם למצב.