אתיקה

אריסטו דן ברעיון של "עשיית מעשה לא צודק" וכיצד הוא מתייחס לעצמי. הוא מבחין בין שני מובנים ללהיות "בלתי צודק":

1. אדם יכול להיות בלתי צודק באופן ספציפי מבלי להיות מושחת מוסרית לגמרי או רע בכל ההיבטים של חייו. לדוגמה, מישהו עשוי לפעול באופן לא צודק במעשים מסוימים, בדיוק כפי שפחדן עשוי להיות אמיץ בתחומים מסוימים אך להימנע מסכנה באחרים. במובן הצר הזה, להיות בלתי צודק מתייחס לפגם או התנהגות מסוימת, ולא לרשעות כללית באופיו של האדם.

2. במובן הספציפי הזה של להיות בלתי צודק, אריסטו טוען כי לא ניתן להתנהג כלפי עצמך באופן בלתי צודק. למה? מפני ש"עוול" (כפי שהוא מגדיר כאן) בדרך כלל מערב יחסים בין מספר אנשים—מישהו שפועל באופן בלתי צודק כלפי מישהו אחר. כאשר מדובר רק על עצמך, הדינמיקה הזו לא מתקיימת.

למעשה, עוול במובן זה דורש חוסר איזון או פגיעה בין שני צדדים. אם מדובר רק בך, אריסטו טוען שזה לא תואם את טבעו של מה שנחשב "לפעול באופן בלתי צודק".

אריסטו טוען כי צדק ועוול דורשים בהכרח אינטראקציה בין כמה אנשים. באופן ספציפי, הוא מסביר שזה בלתי אפשרי מבחינה לוגית שאותו הדבר יוכל להיות גם "נלקח" וגם "ניתן" לאותו אדם בדיוק באותו רגע. כך, צדק מטבעו כרוך ביחסים שבהם משהו מחולק, נרכש או אובד בין שניים או יותר. לכן, הרעיון של לגרום עוול לעצמך אינו הגיוני, מכיוון שמושגים כמו הוגנות, שוויון או עוול יכולים להתקיים רק במסגרת של קשרים או אינטראקציות חברתיות.

כאן אריסטו טוען שביצוע מעשה לא צודק מחייב תנאים מסוימים: הוא חייב להיות מרצון, מתוך בחירה, ומבוצע ביוזמת האדם עצמו. הוא מדגיש שתגובה לנזק שנגרם (למשל, מעשה של נקמה) אינה נחשבת בדרך כלל כמעשה לא צודק באותו מובן, משום שהיא תגובתית ולא פעולה עצמאית שנעשית מבחירה.

כאשר מדובר בפגיעה עצמית, אריסטו מציין שאם אדם פוגע בעצמו, הוא בו-זמנית "מבצע" את הפגיעה וגם "סובל" ממנה. מצב ייחודי זה הופך את הפגיעה העצמית לבלתי אפשרית להיחשב כמעשה "לא צודק" בדרך הרגילה, משום שאין כאן הפרדה ברורה בין האדם שמבצע את הפעולה לבין זה שסובל ממנה. במילים אחרות, פעולה לא צודקת בדרך כלל מחייבת לפחות שני צדדים—המבצע והנפגע—אך בפגיעה עצמית, התפקידים הללו מתמזגים לאחד.

אריסטו טוען כאן שאם היה אפשרי שאדם ינהג כלפי עצמו בצורה בלתי צודקת, הדבר היה גם אומר שאדם יכול מרצונו לאפשר למישהו אחר לנהוג כלפיו בחוסר צדק. עם זאת, הוא סבור שהרעיון הזה לא הגיוני במסגרת ההבנה שלו לגבי צדק. לדעתו של אריסטו, צדק מטבעו כרוך באדם אחד שפועל כלפי אדם אחר, וכדי שמעשה ייחשב כבלתי צודק, הוא חייב להיות משהו שנעשה בניגוד לרצונו של האדם. לאדם ש"מרצונו" מאפשר לעוול להתרחש יש בכך סתירה למהות עצם החוסר צדק, ההנחה שהקורבן לא מסכים לטיפול הלא הוגן.

על כן, אריסטו מחזק את נקודתו הקודמת: חוסר צדק תמיד כרוך במעורבות של כמה אנשים, ולא ניתן ליישם אותו בצורה הגיונית כלפי עצמך.

בקטע זה אריסטו מדגיש כי פעולות בלתי צודקות תמיד כוללות מעשי עוול מסוימים, כמו ניאוף, גניבה או פריצה לבית. עם זאת, הוא מציין כי מעשים אלה מחייבים מעצם טבעם גרימת נזק לאדם אחר או לרכוש של מישהו אחר. לדוגמה, לא ניתן לבצע ניאוף עם בן הזוג שלך, משום שניאוף מניח הפרת קשר עם אדם אחר. באותו אופן, אינך יכול לפרוץ לביתך שלך, כיוון שהוא כבר שייך לך, ואינך יכול לגנוב דבר שהוא כבר רכושך שלך.

הרעיון הרחב יותר כאן הוא שציות כרוך מטבעו במערכות יחסים ובפעולות המשפיעות על אחרים. לא ניתן לבצע עוולות מסוג זה כנגד עצמך, משום שההגדרה שלהן עצמה תלויה בכך שצד אחד עושה עוול לצד אחר.

חלק זה מדגיש כיצד השאלה "האם אדם יכול לנהוג בעצמו חוסר צדק?" קשורה באופן הדוק לשאלה שאריסטו כבר בדק: "האם אדם יכול לסבול חוסר צדק מרצונו?" עבור אריסטו, התשובה לשתי השאלות קשורה, משום שמושגי הצדק והעוול מתייחסים באופן יסודי ליחסים בין אנשים, ולא רק ליחס של האדם לעצמו.

כשם שאדם לא יכול מרצונו לסבול חוסר צדק—משום שחוסר צדק כולל פגיעה שמגיעה מאדם אחר ולא כזו שאדם מביא על עצמו—כך גם אדם לא יכול לנהוג בעצמו חוסר צדק. אריסטו מחזק בכך את תפיסתו כי פעולות של צדק ועוול מחייבות נוכחות של יותר מצד אחד. צדק אינו עוסק רק בפעולות, אלא בדינמיקות היחסים בין פרטים. לכן, חוסר צדק אינו מתרחש בתוך אינדיבידואל אחד, אלא קיים במרחב שבין אנשים.