ספר 5 / פרק 11

פסקה 1 - צדק ופגיעה עצמית: נקודת המבט של המדינה

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"האם אדם יכול לנהוג בעוול כלפי עצמו או לא, הדבר מתברר מתוך מה שנאמר. שכן (א) סוג אחד של מעשים צודקים הם אותם מעשים שמתאימים לכל מעלה מסוימת ונקבעים על פי החוק; לדוגמה, החוק אינו מתיר באופן מפורש התאבדות, ומה שהוא לא מתיר במפורש – הוא אוסר."

אריסטו מתמודד עם השאלה האם אדם יכול לפעול בצורה לא צודקת כלפי עצמו. הטיעון שלו מתחיל בהבהרה ש"מעשים צודקים" הם פעולות המונחות על ידי המעלות המוסריות ומודרכות במסגרת החוק. כדוגמה, הוא מציין שהחוק אינו מתיר באופן מפורש התאבדות, ובמקרים שבהם משהו אינו מאושר במפורש על ידי החוק, הוא נחשב כאסור. זה מהווה את הבסיס להיגיון שלו כי פעולות כמו התאבדות הן לא צודקות, לא בהכרח כי הן פוגעות באדם עצמו, אלא מכיוון שהן מפרות את הקודים המוסריים והמשפטיים שהוקמו עבור החברה.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"כאשר אדם, בניגוד לחוק, פוגע באחר באופן שאינו כתגובה על מעשה קודם, והוא עושה זאת מרצונו, הוא פועל שלא בצדק. אדם שפועל מרצונו הוא מי שמודע גם לאדם שעליו הוא משפיע במעשיו וגם לכלים שבהם הוא משתמש. גם מי שמרצונו, מתוך כעס, פוגע בעצמו, עושה זאת בניגוד לכלל הנכון של החיים, והחוק אינו מתיר זאת. ולכן, גם הוא פועל שלא בצדק."

בקטע זה, אריסטו מסביר מה פירושו של מעשה לא צודק, ובעיקר כאשר מדובר במעשה כזה שנעשה מרצון. הוא מדגיש שמעשה לא צודק כולל פגיעה מכוונת באדם אחר ללא הצדקה (לדוגמה, הגנה עצמית או תגמול). כדי שהמעשה ייחשב כרצוני, על האדם המבצע להבין באופן מלא את מעשיו—את מי הוא פוגע ואת הכלי או השיטה שבהם הוא משתמש כדי לבצע את הפגיעה.

לאחר מכן, הוא מיישם את ההיגיון הזה על מישהו שפוגע בעצמו מתוך כעס, לדוגמה באמצעות דקירה. בכך, האדם פועל כנגד "החוק הנכון של החיים," או דרך חיים נכונה ומוסרית. אריסטו רואה זאת כמעשה לא צודק—לא בגלל שהאדם פוגע בעצמו, אלא משום שפעולה זו מנוגדת למה שנחשב ראוי מבחינה מוסרית או חוקית. למרות שהפגיעה היא עצמית, התנהגות זו נתפסת כלא צודקת בהתאם לסטנדרטים של החוק והאתיקה.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"אבל כלפי מי? כמובן, כלפי המדינה, ולא כלפי עצמו. שהרי הוא סובל מרצונו, אבל אף אחד לא מעוול כלפיו מרצונו."

אריסטו טוען כאן שאדם לא יכול לבצע עוול כלפי עצמו, משום שעוול, מטבעו, כרוך בכך שמישהו נפגע בניגוד לרצונו. אם אדם עושה במודע פעולה שפוגעת בעצמו – כמו במקרה של התאבדות – הפגיעה הזו לא יכולה להיחשב כעוול כלפי עצמו, שכן הוא בחר בפעולה מרצונו. במקום זאת, אריסטו מציע שהעוול מכוון כלפי אחרים, ובמיוחד כלפי הקהילה הרחבה או המדינה, מכיוון שהפעולות של האדם פוגעות באחריותו או בהתחייבויותיו כלפי החברה.

חלק 4
הטקסט המקורי:

"זוהי גם הסיבה לכך שהמדינה מענישה; אדם שפוגע בעצמו מאבד זכויות אזרח מסוימות, מתוך העיקרון שהוא פועל בחוסר צדק כלפי המדינה."

בקטע זה, אריסטו מסביר מדוע המדינה מטילה השלכות גם לאחר מותו של אדם על מעשים כמו התאבדות. הוא טוען שכאשר אדם לוקח את חייו שלו, הוא לא רק פוגע בעצמו אלא גם עושה עוול כלפי המדינה. ההיגיון מבוסס על הרעיון שהיחידים הם חלק מקהילה משותפת, וחייהם אינם שייכים אך ורק להם עצמם - הם קשורים לרווחתה ולתפקודה של המדינה כולה. על ידי סיום חייו, האדם נתפס כמי שנכשל בחובתו כלפי המדינה, שולל ממנה חבר תורם, ובכך מבצע עוול כלפי החברה הגדולה יותר. זו הסיבה שהמדינה עשויה להטיל עונשים סמלים, כמו "שלילת זכויות אזרח", גם לאחר מותו של האדם, כדי להכיר בנזק שנגרם לקהילה.