אתיקה

אריסטו מדגיש כי מושג ה"הוגנות" (או הצדק ההוגן) הובהר. הוא מדגיש שההוגנות עצמה היא סוג של צדק, אך היא עליונה לעומת סוג מסוים של צדק—כלומר, היישום הקשיח והכללי של החוק. עליונות זו נובעת מכך שההוגנות מאפשרת גמישות והגינות במצבים שבהם חוקים מחמירים עשויים להוביל לתוצאה לא הוגנת, מכיוון שאינם מסוגלים לקחת בחשבון כל מקרה ייחודי. ההוגנות פועלת כשיפור או תיקון לצדק במקרים שבהם הכלליות של החוק אינה מספקת.

חלק זה מגדיר את טבעו של אדם הגון. אדם כזה הוא מי שגם כאשר החוק לצידו—כלומר, הוא יכול לדרוש בצדק את מה שמגיע לו על פי החוק—בוחר לא להתעקש בקשיחות על זכויותיו בצורה נוקשה או בלתי סבירה. במקום זאת, הוא פועל מתוך התחשבות והוגנות, ולעיתים מוכן לקבל פחות ממה שמגיע לו. תכונה זו של הוגנות משקפת רגישות מוסרית ורב-גמישות, ומעדיפה את מה שצודק ואנושי על פני ציות נוקשה לאות החוק.

אריסטו מסביר שההגינות, או היושר, אינה תכונה או מעלה נפרדת לחלוטין מהצדק; אלא, היא היבט מסוים או ביטוי מסוים של הצדק. ההגינות כוללת הבנה שציות קפדני לחוקים כלליים עשוי לעיתים להוביל לתוצאות לא הוגנות, מכיוון שחוקים לא יכולים להתחשב באופן מושלם בכל מצב ייחודי. לכן, ההגינות נכנסת לתמונה כדרך לתקן או להתאים את עקרון הצדק כאשר יישום נוקשה של החוק עלול ליצור תוצאה שאינה צודקת.

במילים פשוטות יותר, ההגינות עוסקת ביישום רוח החוק ולא רק באות החוק. היא משקפת תחושת צדק מעודנת יותר בכך שהיא מכירה במורכבות ובשונות של נסיבות חייהם של אנשים. גישה או "מצב אופי" זה אינה מעלה שונה במהותה, אלא דרך מסוימת ליישם את הצדק במצבים שבהם ההוגנות דורשת גמישות.