ספר 5 / פרק 10
פסקה 2 - העליונות של היושר על פני הצדק המשפטי
הסבר - חלק אחר חלק
"אלו הן, אם כך, בקירוב, השיקולים שמעלים את הבעיה בנוגע למה שצודק ונכון: כולם, במובן מסוים, נכונים ואינם סותרים זה את זה. כי הצודק, אף על פי שהוא טוב יותר מסוג מסוים של צדק, הוא עדיין חלק מהצדק, ולא בכך שהוא שייך לקטגוריה שונה הוא נעלה על הצדק."
אריסטו מסביר שהמושג יושר (או הגינות) קשור באופן עמוק לצדק, אבל הוא גרסה מעט מעודנת או מדויקת יותר שלו. יושר אינו דבר נפרד לחלוטין או שונה מצדק; למעשה, הוא סוג של צדק שמשפר מצבים מסוימים של צדק משפטי. בעוד שהצדק הוא טוב בפני עצמו, היושר נתפס כסוג של "צדק טוב יותר" – לא משום שהוא שייך לקטגוריה שונה לחלוטין, אלא משום שהוא מתקן או משלים את הצדק במצבים מסוימים שבהם החוק, בשל אופיו האוניברסלי, אינו מספיק.
"אם כן, הדבר עצמו הוא גם צודק וגם הוגן, ובעוד ששניהם טובים, ההוגן הוא הנעלה יותר. מה שיוצר את הקושי הוא שההוגן הוא צודק, אך לא צודק בהתאם לחוק, אלא תיקון של הצדק החוקי."
אריסטו מסביר כאן שצדק והגינות (או יושר) קשורים קשר הדוק – שניהם מכוונים לעשיית ה"דבר הנכון" – אך יש הבדל ביניהם. בעוד ששניהם טובים מטבעם, ההגינות נחשבת טובה יותר במצבים מסוימים. למה? משום שההגינות מתערבת כאשר הנוקשות של הצדק החוקי (צדק כפי שהוא מוגדר בצורה מדויקת על ידי חוקים) אינה מספיקה. ההגינות פועלת כתיקון, כדרך להתמודד עם מצבים שבהם שמירה על החוק כמו שהוא כתוב עלולה להוביל לתוצאות לא הגונות או לא צודקות. לכן, ההגינות אינה צורה נפרדת של צדק, אלא שיפור או עידון שלו, הממלאת פערים משפטיים ביושר כאשר החוקים לא מצליחים להתמודד עם חוסר הגמישות שבהם.
"הסיבה היא שכל חוק הוא כללי, אך ישנם דברים שאין אפשרות לקבוע לגביהם הצהרה כללית שתהיה נכונה תמיד. במקרים אלו, שבהם יש צורך לדבר באופן כללי אך לא ניתן לעשות זאת בצורה מדויקת, החוק מתחשב במקרה הנפוץ, אף שהוא מודע לכך שיש אפשרות לטעות."
אריסטו מדגיש מגבלה של החוקים: הם נועדו להיות חלים באופן אוניברסלי, אבל החיים מורכבים, ולא כל מצב מתאים בצורה מושלמת לכלל אוניברסלי. לפעמים, חוק שעובד ברוב המקרים לא יכול לטפל בצורה מושלמת בכל תרחיש ספציפי. לכן, כאשר נכתבים חוקים, הם מתבססים לעיתים קרובות על מה שקורה בדרך כלל ("המקרה הרגיל"), למרות שהמחוקקים מודעים לכך שיהיו יוצאי דופן או מצבים ייחודיים שבהם החוק לא יחול בצורה הוגנת או צודקת לחלוטין. הכרח זה אינו נובע מכוונה רעה או בורות, אלא מהמורכבות והבלתי צפויות של ענייני בני האדם.
"וזה עדיין נכון; כי הטעות אינה בחוק ולא במי שחוקק אותו, אלא בטבעו של הדבר עצמו, משום שענייני המעשה מעצם טבעם הם כאלה מההתחלה."
אריסטו אומר שאם חוק אינו מתאים לחלוטין או אינו מתייחס בצורה מושלמת למצב מסוים, זה לא בגלל שהחוק או המחוקק עצמו הם פגומים או טועים במהותם. במקום זאת, ה"בעיה" מצויה בטבעה של המציאות עצמה. עניינים מעשיים בעולם האמיתי הם מטבעם מורכבים, משתנים ולפעמים בלתי צפויים. חוקים הם אוניברסליים ושואפים להיות תקפים בצורה רחבה, אבל החיים לא תמיד מתאימים לתוך כללים אוניברסליים בצורה מושלמת. הפער הזה אינו פגם אצל המחוקק, אלא הוא שיקוף של האופן שבו העולם עובד באופן טבעי.
"כאשר החוק מדבר באופן כללי, ואז מתעוררת מקרה שאינו מכוסה על ידי ההצהרה הכללית, אז נכון, כאשר המחוקק אינו מספק אותנו וטעה מתוך פשטות יתר, לתקן את ההחסרה – לומר מה שהמחוקק בעצמו היה אומר אילו היה נוכח, ומה שהיה מכניס לחוק שלו אם היה מודע לכך."
חלק זה דן במצב שבו חוק, שנכתב כדי לחול באופן אוניברסלי (ולכסות מקרים כלליים), נתקל במקרה מסוים שבו הוא לא מתאים באופן מושלם. אריסטו טוען שכאשר זה קורה, מוצדק לבצע התאמה או תיקון. תיקון זה כולל פירוש החוק בצורה שתואמת למה שהמחוקק היה מתכוון אילו היה נוכח ויכול לראות את המקרה הייחודי המדובר. מדובר לא בהפיכת החוק, אלא במילוי הפערים שבהם הניסוח הכללי של החוק לא מתאים בצורה מושלמת לנסיבות מסוימות. העיקרון כאן הוא הגינות—הבטחת השמירה על רוח החוק, גם אם האות המדויקת של החוק אינה מספיקה.
"לכן, מה שהוא הוגן הוא צודק, וטוב יותר מסוג מסוים של צדק - לא טוב יותר מצדק מוחלט, אלא טוב יותר מהטעות הנובעת מהאופן המוחלט של ההצהרה."
כאן אריסטו מתייחס לקשר בין "הגינות" (או הוגנות) לצדק. הוא טוען שהגינות היא צורה של צדק—היא חלק מאותו תחום אתי—אך היא מתבלטת כיישום מעודן יותר של הצדק. באופן ספציפי, ההגינות מתקנת את השגיאות שנוצרות כאשר החוקים מיושמים באופן נוקשה מדי או כללי מדי.
מה שאריסטו מתכוון אליו ב"צדק מוחלט" הוא הסטנדרט האידיאלי והמושלם של צדק שאליו החוקים שואפים להגיע. עם זאת, מכיוון שחוקים נכתבים במונחים כלליים כדי להתאים למקרים רבים, הם עשויים לעיתים להוביל לתוצאות לא הוגנות במקרים ייחודיים או חריגים. כאן נכנסת ההגינות לתמונה. ההגינות אינה עליונה על המושג האמיתי והכולל של צדק (צדק מוחלט), אך היא כן עליונה על התוצאות הפגומות שנובעות כאשר צדק חוקי נוקשה אינו מתחשב בנסיבות ייחודיות.
במילים פשוטות, צדק הוא כמו קו מנחה כללי, והגינות היא הכוונון העדין שמבטיח הוגנות במצבים שבהם הכלל הכללי אינו מספיק.
"וזו היא טבעה של ההגינות, תיקון של החוק כאשר הוא חסר בשל אופיו הכללי. למעשה, זו הסיבה לכך שלא כל הדברים נקבעים על פי חוק, משום שישנם עניינים שאי אפשר לקבוע עבורם חוק באופן מוחלט, ולכן נדרשת החלטה בהתאם לנסיבות."
אריסטו מסביר כי היושר, או ההגינות (to epiekes), מתערב כדי להתמודד עם החסרונות של החוקים הכתובים. חוקים פועלים על עקרונות כלליים – הם נועדו לכסות כמה שיותר מצבים באמצעות כללים אוניברסליים. אולם, החיים לא תמיד מתאימים בצורה מסודרת לכללים שמתאימים ל"מידת כולם". ישנם מקרים או נסיבות מסוימות שבהם יישום קפדני של חוק אוניברסלי עלול להוביל לתוצאה לא צודקת, לא בגלל שהחוק עצמו רע, אלא משום שהוא אינו יכול להתחשב בכל פרט ופרט ייחודי של המציאות.
במצבים כאלה, ההגינות פועלת ככלי מתקן. היא מאפשרת התאמה או חריגה מהחוק כדי שהתוצאה תשקף צדק אמיתי. זו הסיבה לכך שחלק מהעניינים אינם ניתנים לפתרון מלא רק על ידי קודים משפטיים נוקשים; הם דורשים גמישות בצורת שיפוטים, צווים או החלטות שמתחשבים בדקויות של מקרים אישיים. היושר מעגל את המסגרת הנוקשה של החוק, בדומה לכלל גמיש עשוי עופרת שבעבר שימש באדריכלות, אשר יכול היה להתאים את עצמו לצורות הייחודיות של האבנים בבנייה, וכך להבטיח יישום הוגן של החוקים.
"שכן, כאשר הדבר אינו מוגדר, גם הכלל אינו מוגדר, כמו הסרגל העשוי מעופרת ששימש בעיצוב הקישוטים הלסביים; הסרגל מתעצב בהתאם לצורת האבן ואינו קשיח, וכך גם הפסיקה מותאמת לעובדות המקרה."
אריסטו משתמש במטפורה כדי להמחיש את הרעיון שלו. "כלל מעופרת" מתייחס לכלי ששימש בוני בתים באי היווני לסבוס, שהיה עשוי עופרת גמישה. בניגוד לכלל או סרגל קשיח, הכלי הזה יכול היה להתכופף ולהתאים את עצמו לצורה הייחודית של אבן שנחצבה או הותאמה. באופן דומה, אריסטו טוען שלא כל המצבים בחיים יכולים להתאים בקלות לחוקים או כללים קשיחים ואוניברסליים. חלק מהנסיבות כל כך ייחודיות או מורכבות, שהחוק, מטבעו הכללי, אינו יכול להתמודד איתן באופן מלא.
במקרים כאלה, נדרשת גישה גמישה יותר, אותה אריסטו מקשר ל-הגינות (או צדק). ההגינות מאפשרת "לכופף" את הכללים הנוקשים של החוק במידת הצורך, ולהתאים אותם לעובדות הייחודיות של מצב מסוים. החוקים נועדו לכסות מקרים רחבים וסטנדרטיים, אך ההגינות מאפשרת חריגות או תיקונים כאשר החוקים הללו עלולים להיות קשיחים מדי ולהיכשל בהשגת צדק אמיתי במצבים יוצאי דופן.