אתיקה

כאן אריסטו מציין שהרגשת הבושה היא טבעית ומתאימה יותר לצעירים מאשר למבוגרים. הסיבה לכך היא שצעירים מונעים יותר מרגשות – הם שוגים לעיתים קרובות יותר כיוון שהם פועלים על סמך תחושות ולא על פי מחשבה רציונלית. הבושה, במובן הזה, פועלת ככוח מתקן, שמסייע לכוון את התנהגותם על ידי כך שהיא מרתיעה אותם מלפעול באופן בלתי מכובד. לכן החברה נוטה לראות בחיוב את הרגישות של צעירים לבושה; הדבר מראה שהם מודעים למעשיהם ושואפים להשתפר או להימנע מטעויות.

אריסטו אומר שזה אינו ראוי שאנשים מבוגרים יחושו בושה בקלות, משום שבגילם הם אמורים כבר לפתח מספיק חוכמה ומשמעת מוסרית כדי להימנע מעשיית דברים מבישים מלכתחילה. בניגוד לשגיאות האימפולסיביות של הצעירים, מצופה מהמבוגרים לפעול עם שליטה עצמית גדולה יותר ובהירות מוסרית, כך שמצבים שעלולים להוביל לביזיון או בושה לא אמורים לקרות עבורם.

אריסטו טוען כאן שתחושת הבושה או הכלימה אינה משתייכת לאופיו של אדם טוב באמת או בעל סגולה. מדוע? משום שבושה נובעת כתוצאה ממעשים רעים—מעשים שבאופן אידיאלי כלל לא היו צריכים להתבצע מלכתחילה. הוא מציין שלא משנה אם המעשה הרע הוא מביש באופן אובייקטיבי (באמת שגוי) או בהתאם לדעה החברתית (נתפס באופן שלילי בעיני אחרים). בכל מקרה, אדם טוב באמת נמנע לחלוטין ממעשים כאלה, ולכן אין לו סיבה להרגיש בושה. לעומת זאת, "אדם רע" (מי שחסר סגולה) הוא מי שבאמת מבצע מעשים מבישים, ולכן הוא זה שחווה תחושת בושה.

במהות, אריסטו אומר שבושה קשורה לטעויות מוסריות—משהו שאדם בעל סגולה שואף להימנע ממנו לחלוטין.

אריסטו מציין שזה לא הגיוני לחשוב שאתה אדם טוב רק בגלל שאתה מרגיש בושה אחרי שעשית משהו רע. בושה, במובן הזה, מופיעה רק לאחר שבחרנו מרצוננו לעשות דבר לא נכון. אולם, אדם טוב באמת לא היה בוחר במודע לעשות דבר רע מלכתחילה. במילים אחרות, הנוכחות של בושה אינה מעידה על טוב, האדם הטוב נמנע מלהגיע למעשים רעים בכלל.

אריסטו מסביר שהבושה אינה מעלה בפני עצמה, אך במצבים מסוימים היא יכולה להיות בעלת ערך. באופן ספציפי, אם אדם מוסרי יבצע מעשה מביש, הוא באופן טבעי ירגיש בושה על כך. תגובה זו מעידה על רגישות מוסרית, שיכולה להיחשב כתגובה "טובה בתנאים מסוימים". עם זאת, אריסטו מבהיר שהאופי התנאי הזה לא עולה בקנה אחד עם מעלות אמיתיות. מעלות אמיתיות, כמו אומץ או נדיבות, אינן "תלויות תנאים" בצורה כזו; הן תכונות אופי יציבות שמנחות אדם לפעול בצורה נכונה באופן עקבי, ולא מתבססות על מצבים או תגובות כמו הבושה.

אריסטו מציין כאן הבחנה חשובה. העובדה שזה שלילי להיות חסר בושה לחלוטין (כלומר, להיות חסר רגישות וללא אכפתיות כלפי ביצוע פעולות לא מוסריות או לא חברתיות), לא אומרת באופן אוטומטי שזה חיובי להרגיש בושה על ביצוע פעולות כאלה. תחושת הבושה אינה מהווה מעלה בפני עצמה, שכן היא רק משקפת תגובה למעשה לא נכון שכבר נעשה. טענתו היא שבושה נולדת מתוך פעולות שאינן ראויות, ובאופן אידיאלי, אדם בעל מעלה לא היה מבצע פעולות כאלה מלכתחילה. לכן, למרות שחוסר בושה הוא שלילי, תחושת הבושה אינה נחשבת כמעלה – היא יותר תגובה על כישלון לפעול בצורה ראויה.

כאן אריסטו נוגע בקצרה במושג האיפוק (שליטה עצמית) ומציין כי אין הוא מעלה אותה למדרגת סגולה אמיתית, אלא רואה בה "מצב מעורב." משמעות הדבר היא שאף על פי שאיפוק כולל רמה מסוימת של משמעת עצמית – היכולת לעצור את עצמנו מפני התנהגות על פי תשוקות בלתי הולמות – הוא אינו המצב האידיאלי של מצוינות מוסרית. סגולה אמיתית מתקיימת כאשר התשוקות של האדם והבנתו הרציונלית מתואמות במלואן, כך שהוא בוחר בטוב באופן טבעי וללא צורך במאבק פנימי או ריסון עצמי.

אריסטו מתכנן לדון בנושא האיפוק בפירוט רב יותר בהמשך, אך לעת עתה הוא מעביר את המוקד לנושא הצדק, שיהיה הנושא המרכזי הבא לדיון. הצדק, הנחשב לאחת מארבע הסגולות המרכזיות, ייבחן במושגים של תפקידו בחברה וכיצד הוא משקף את אופיו של האדם.