אתיקה

בחלק הזה, אריסטו מבהיר שבושה אינה מעלה (מידה טובה), משום שהיא לא מייצגת תכונה יציבה ומפותחת באופיו של האדם, כמו שמידות טובות עושות. במקום זאת, הבושה היא זמנית ותלויה בסיטואציה – יותר כמו תגובה רגשית חולפת מאשר משהו מושרש לעומק. לעומת זאת, מידות טובות הן תכונות מתמשכות שמשפיעות על האופן שבו אדם פועל באופן קבוע וחי את חייו. לכן, בושה לא נחשבת למידה טובה אמיתית, כי היא לא חלק מכוון וארוך טווח מאישיותו של האדם; היא דומה יותר לתחושה אינסטינקטיבית שמופיעה ברגעים מסוימים.

אריסטו אומר שבושה יכולה להיות מובנת בצורה הטובה ביותר כסוג מסוים של פחד—פחד מפני איבוד כבוד או ירידה במעמד בעיני אחרים. סוג זה של פחד משפיע על אנשים באופן שמזכיר את הפחד מסכנה פיזית. בדיוק כפי שפחד מסכנה יכול לעורר תגובות רגשיות ופיזיות חזקות, כמו רעד או קיפאון, גם הפחד הקשור בבושה גורם לאדם להגיב רגשית ופיזית, כמו הסמקה או תחושת אי-נוחות עמוקה.

בחלק זה, אריסטו מדגיש את התגובות הפיזיות של אנשים לרגשות כמו בושה (הסמקה כאשר הם חווים קלון) או פחד (חיוורון כאשר הם חוששים ממוות). באמצעות הצגת התגובות הגופניות הללו, הוא מדגיש שבושה היא קרובה יותר לתגובה רגשית או תחושה מאשר לתכונה יציבה או מעלה מוסרית. מדובר במשהו אינסטינקטיבי ומיידי, ולא בחלק עמוק מאופיו המוסרי של האדם.

בחלק הזה, אריסטו מציין שהבושה היא יותר תגובה רגשית (תחושה) מאשר חלק עמוק ויציב בזהות שלנו (מה שהוא מכנה מצב אופי). הוא טוען שהבושה, כמו הפחד, קשורה לתגובות פיזיולוגיות בגוף—לדוגמה, הסמקה כאשר אנו מרגישים נבוכים או חיוורון כשאנו מפחדים מאוד. מכיוון שתגובות אלו קשורות לרגשות חולפים ולא למשהו מתמשך או משקף את האופי המוסרי שלנו, הבושה אינה נחשבת למעלה אמיתית לפי תפיסתו. מעלות, לפי אריסטו, הן תכונות יציבות ומטופחות, בעוד שתחושות כמו בושה מתעוררות ונעלמות בהתאם למצב ולגירוי.