אתיקה

חלק זה מתאר אדם שמגלם את המצב המאוזן או "המידה הנכונה" באינטראקציות חברתיות—מישהו שלא נוטה לעודף ולא לחוסר בהומור או שנינות. אדם כזה נחשב לטקטי או חד-אבחנה, כלומר, הוא יודע להשתתף בשיחות קלילות או בבדיחות בצורה המתאימה, מבלי לפגוע באחרים או לעבור על גבולות. הוא שומר על איזון מושלם באינטראקציות שלו, מה שהופך אותו לאדם מוערך וחברתי.

אריסטו מתאר את "הליצן" כאדם שלוקח את ההומור והבדיחות לקיצוניות, תוך התעלמות מגבולות ההגינות או הכבוד. אדם כזה מונע כל כך מהצורך להצחיק, שהוא ירד לרמה של אמירה לא הולמת, פוגענית או גסה, אפילו אם זה בא על חשבונו או על חשבון אחרים. חוש ההומור שלו חסר את הריסון וההתחשבות שמגדירים אדם מעודן, שלא היה אפילו שוקל להקשיב לאמירות גסות כאלה, על אחת כמה וכמה לא לומר אותן. למעשה, אריסטו מדגיש את היעדר האיזון בהומור של הליצן ואת הכישלון שלו להתיישר עם מידות כמו כבוד וטעם טוב.

אריסטו מבקר את ה"איש הכבד," כלומר מישהו שהוא רציני מדי, משעמם או לא נעים במצבים חברתיים. אדם כזה אינו מוסיף ערך לשיחות או לאינטראקציות; במקום לתרום להנאה או לזרימה הטבעית של החיים החברתיים, הוא רק מתלונן או מבקר. למעשה, הוא מוציא את השמחה או הקלילות מהאינטראקציות החברתיות, ובכך מקשה על יצירת חיבור או הרפיה עם אחרים.

אריסטו מדגיש כי צחוק, כיף ורגעים קלילים הם היבטים חיוניים בחיי האדם. בעוד שהוא דן בקצוות ההתנהגות - אנשים שמגזימים עם בדיחותיהם, כמו הליצן, ואחרים שדוחים לחלוטין את ההומור, כמו הקפדן - הוא מכיר בכך שהחיים אינם עוסקים רק ברצינות. הקדשת זמן להירגעות ולהנאה מרגעי שעשוע היא חלק מרכזי מחיים מאוזנים ומספקים. רגעים אלו מביאים תחושת הקלה ושמחה, ואלו מסייעים לשמור על רווחתנו הכללית.