ספר 4 / פרק 8
פסקה 2 - טבע הטקט והליצנות
הסבר - חלק אחר חלק
"למצב הביניים שייך גם חוש הטאקט; סימן ההיכר של אדם טאקטי הוא לומר ולהקשיב לדברים שמתאימים לאדם טוב ובעל נימוסים. ישנם דברים שמתאים שאדם כזה יאמר וישמע גם בדרך של הלצה, וההומור של אדם בעל נימוסים טובים שונה מזה של אדם גס. כמו כן, ההומור של אדם משכיל שונה מזה של אדם חסר השכלה."
חלק זה מסביר כי טקטיות ממוקמת ב"מצב האמצעי" – דרך התנהגות מאוזנת ומוסרית. אדם טקטי יודע כיצד לדבר ולהקשיב באופן שמתיישב עם אופיו של אדם טוב, מנומס ומשכיל. אריסטו משווה זאת לשני הקצוות: ההומור של אנשים וולגריים או חסרי עידון, לעומת ההומור המחושב והמתאים יותר של אדם בעל חינוך טוב או תרבות. במילים פשוטות, האופן שבו אדם מתלוצץ (או מגיב לבדיחות) משקף את אופיו, חינוכו ורמת תרבותו. הסימן למעלה המידה כאן הוא עיסוק בהומור שהוא מכבד, הולם ומשקף טעם טוב.
"ניתן לראות זאת אפילו מהקומדיות הישנות והחדשות; עבור מחברי הקומדיות הישנות, גסות השפה הייתה משעשעת, בעוד שעבור מחברי הקומדיות החדשות, הרמזים המרומזים משעשעים יותר. ויש הבדל משמעותי בין השתיים בכל הנוגע להלימה וטעם טוב."
כאן, אריסטו מתייחס לאופן שבו גישות חברתיות וסטנדרטים של הומור משתנים עם הזמן. הוא משווה בין "הקומדיות הישנות" ל"קומדיות החדשות" כדי להמחיש את הנקודה הזו. בעבר, הקומדיה הסתמכה לעיתים קרובות על חוסר צניעות בשפה – הומור גס ומפורש שייתכן שיחשב כוולגרי או לא מתאים. לעומת זאת, ה"קומדיות החדשות" (יצירות מעודנות יותר מתקופתו או מתקופות מאוחרות יותר) נטו להשתמש ברמיזות – הומור עדין ועקיף או משמעויות כפולות שמסתמכות יותר על שנינות וסוגסטיה. באמצעות השוואה בין שתי הגישות הללו, אריסטו מדגיש שינוי במה שאנשים מחשיבים כמעודן או ראוי בהומור. השינוי הזה בקומדיה משקף הבדלים רחבים יותר בתפיסה של מה שנחשב הולם או "בעל חינוך" בחברה.
"האם עלינו להגדיר את האדם שמפליא לספר בדיחות בכך שהוא אומר דברים שאינם בלתי הולמים לאדם מתורבת, או בכך שהוא אינו גורם כאב, ואולי אף מעניק עונג למאזין? או שמא ההגדרה האחרונה, מכל מקום, היא עצמה בלתי מוגדרת, שכן דברים שונים מעוררים חוסר חיבה או הנאה אצל אנשים שונים?"
אריסטו מתלבט בשאלה מה הופך אדם למיומן בהתבדחות או בהומור בצורה חברתית מקובלת. הוא תוהה האם יש להגדיר אדם כזה כמי שנמנע מלומר דברים שאינם ראויים או ממעשים שאינם הולמים (כלומר, דברים שאינם מתאימים לאדם מנומס ומתורבת) או כמי שההומור שלו אינו גורם נזק אלא מביא הנאה למאזין.
עם זאת, הוא מזהה בעיה ברעיון השני: מה שאנשים מוצאים כפוגעני או מהנה משתנה מאוד מאדם לאדם. מה שמצחיק אדם אחד עלול להעליב אדם אחר עמוקות. חוסר הוודאות הזה מקשה על קביעת כלל אוניברסלי שיקבע מהו "הומור טוב" או התבדחות נכונה בכל סיטואציה.
בעצם, אריסטו מדגיש עד כמה חווית ההומור וההתאמה שלו עשויות להיות סובייקטיביות, משום שתגובותיהם של אנשים מושפעות מערכים, רגישויות וטעמים אישיים שונים.
"סוג הבדיחות שהוא יקשיב להן יהיו מאותו סוג כמו אלו שהוא עצמו מספר, כי הבדיחות שהוא מסוגל לסבול הן גם אלו שהוא נוטה לספר. אם כך, ישנם סוגי בדיחות שהוא לא יספר, כי בדיחה היא סוג של לעג, ויש דברים שאותם המחוקקים אוסרים עלינו ללעוג; ואולי היה עליהם לאסור אפילו להתבדח על נושאים כאלה."
חלק זה מדגיש את הרעיון שהסוג של בדיחות שאדם מעריך קשור בצורה ישירה לסוג הבדיחות שהוא עצמו יוצר. במילים אחרות, חוש ההומור של אדם משקף את אופיו. אריסטו מציין שבעוד שבדיחות יכולות להיות משעשעות, יש להן גבולות. ישנן בדיחות שעוברות את הגבול והופכות למשפילות או פוגעניות, מה שהופך אותן לבלתי ראויות. הוא מציע שכמו שחוקים אוסרים סוגים מסוימים של חוסר כבוד או פגיעה, כך ייתכן שיש לאסור גם עשיית בדיחות שפוגעות בנושאים רגישים או מזיקים. הרעיון המרכזי הוא שבדיחות, כשאינן נעשות בצורה ראויה, עלולות לטשטש את הקו בין הומור לפגיעה, ואדם בעל אופי טוב נמנע באופן טבעי מלחצות את הקו הזה.
"האדם המעודן ובעל הנימוסים הטובים, אם כן, יהיה כפי שתיארנו - כאילו הוא חוק לעצמו."
אריסטו אומר שאדם מעודן ובעל חינוך טוב – מישהו שפיתח בתוכו אופי טוב והתנהגות ראויה – אינו זקוק לחוקים נוקשים וחיצוניים שיכוונו את פעולותיו. אדם כזה מנווט את עצמו באופן טבעי עם תחושת הראוי, הטוב והכבוד ביחסים שלו עם אחרים, במיוחד כשמדובר בהומור. במובן מסוים, המצפן המוסרי הפנימי שלו משמש לו כ"חוק", שמנחה אותו להתנהג בצורה שמתאימה ליושר ולטעם טוב, מבלי שיזדקק למישהו שיאמר לו מה נכון ומה לא.