אתיקה

אריסטו מכיר בכך שכפי שהחיים כוללים גם עבודה וגם מנוחה, גם פנאי ושעשוע הם חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים האנושית. בתוך רגעים אלה של מנוחה ומשחק, קיימת סוג של תקשורת או חילופי דברים חברתיים שניתן לראותם כ"מעודנים"—מכובדים, מאוזנים ומהורהרים. הדבר כולל לא רק אמירת הדברים הנכונים בזמן הנכון, אלא גם הקשבה נכונה, המראה כי אינטראקציה משמעותית ומכבדת רלוונטית גם ברגעי פנאי.

אריסטו מדגיש שהאופן בו אנו מקיימים שיחה, ובמיוחד הומור, תלוי במי שאנו מתקשרים איתו. זה לא רק מה שנאמר, אלא גם איך להתאים זאת בצורה הנכונה להקשר ולקהל. הוא מדגיש את החשיבות של איזון — "האמצע" או דרך הביניים — בכל הנוגע להומור ושיחה, תוך הימנעות מקיצוניות. יותר מדי הומור (עודף) עשוי לגרום לאדם להיראות גס או בלתי הולם, בעוד שחוסר בהומור (מחסור) עשוי לגרום לו להיתפס כמשעמם או רציני מדי. המטרה היא למצוא את האיזון הנכון, המתאים לסיטואציה ולמי שנמצאים בה.

אריסטו מצביע על הסכנה שבהגזמה בהומור. אנשים שמנסים יותר מדי להצחיק, בלי להתחשב במצב או בהשלכות על אחרים, נראים כ"בורי בדיחות גסים." אנשים אלו מתמקדים אך ורק בהשגת צחוק, גם אם הדבר כרוך בחציית גבולות או בחוסר התאמה. הם מעדיפים בידור על פני נימוס, ולעיתים מתעלמים מהאפשרות שהבדיחות שלהם עלולות לפגוע או להעליב מישהו. ההומור המוגזם הזה חושף חוסר רגישות או חוסר מחשבה באופן שבו הם מתייחסים לאחרים.

חלק זה עוסק באנשים שחסרים כל חוש הומור – הם לא מספרים בדיחות בעצמם וגם לא מקבלים בהבנה התנהגות הומוריסטית של אחרים כלפיהם. אריסטו מתאר אנשים אלו כ"גסי רוח" ו"חסרי עידון", כלומר, הם נתפסים כרציניים מדי, נוקשים או לא חברותיים. בעצם, הוא מדגיש את החשיבות של היכולת להתמודד עם הומור בצורה מאוזנת. דחייה מוחלטת או הימנעות מהומור לא רק הופכת את האינטראקציות לפחות מהנות, אלא גם משדרת חוסר גמישות או חוסר עידון באופיו של האדם.

אריסטו מקשר בין חוש ההומור של האדם ובין אופיו הכללי. הוא שם לב שאנשים שמתבדחים בצורה "טעימה" נחשבים לזריזי מחשבה — כלומר, יש להם יכולת להגיב במהירות ובאופן מתאים במצבים חברתיים. יכולת זו נתפסת כסוג של גמישות או זריזות באישיותם, בדומה לאופן שבו תנועות הגוף עשויות לחשוף את תכונותיו הפיזיות. כפי שניתן ללמוד על יכולותיו הפיזיות של אדם מתוך התבוננות בתנועותיו, כך ניתן ללמוד על אופיו מתוך האופן שבו הוא משתתף באינטראקציות קלילות ושנונות. ההומור שלהם משקף את דרך החשיבה שלהם ואת יכולתם להתמודד עם דינמיקות חברתיות בכבוד ובחן.

אריסטו מציין כי למצוא הומור או את הצד "המגוחך" שבדברים זה דבר קל – הוא נגיש וזמין בחיים. עם זאת, הוא שם לב שרוב האנשים נוטים להגזים בהנאה ובהתבדחויות, ומעניקים להן ערך רב יותר ממה שראוי. הדבר מצביע על כך שאומנם יש מקום להומור ולצחוק, אך הם יכולים להפוך למוגזמים או לקבל עדיפות לא נכונה, ובכך להסיח את האנשים מהיבטים משמעותיים או מאוזנים יותר בחיים.

כאן אריסטו מסיים את הדיון שלו על שנינות והומור בכך שהוא עושה הבחנה בין שני סוגים של אנשים שלעתים נתפסים כמשעשעים אך שונים מאוד באופיים: ה"ליצנים הגסים" וה"שנונים". ליצנים גסים הם אנשים שמפריזים בניסיונם להיות מצחיקים – הם יאמרו כל דבר, מבלי להתחשב אם הוא מתאים או לא, רק כדי להצחיק. מכיוון שהם משעשעים, אנשים לעיתים טועים וחושבים שהם בעלי שנינות וכישרון כמו אנשים שִׁנוניים באמת. עם זאת, אריסטו מדגיש שזה לא כך. שנינות אמיתית (שנינות מהירה) אינה רק לגרום לאנשים לצחוק – היא כוללת אמירות שמתאימות, מחושבות, וטובות לסיטואציה, תוך הימנעות מאכזריות או פגיעה. ההומור של אדם שנון משקף אופי מאוזן ומעודן. ליצנים גסים, לעומת זאת, מייצגים גישה לא מבוקרת ומוגזמת להומור, שהיא רחוקה מאוד מהתכונה המוסרית של שנינות.

בקיצור, בעוד ששני הסוגים עשויים להצחיק אנשים, שנינות אמיתית מושתתת על מתינות ושיקול דעת, בעוד שליצנים גסים מעדיפים את הצחוק מעל הכול ומחסירים את העדינות והחן שמגדירים שנינות אמיתית.