אתיקה

אריסטו מדבר על אנשים שמפגינים צניעות מזויפת, כלומר הם ממעיטים בערך היכולות או המעלות שלהם. אנשים כאלה נתפסים לעיתים כחביבים ומעוררי הערכה יותר, משום שזה נראה כאילו הם אינם פועלים מתוך רצון להשיג משהו (כגון הכרה או שבח), אלא כדי להימנע מלהתגאות או למשוך תשומת לב מיותרת. הם מכחישים או ממעיטים בתכונות שיכולות לעורר כבוד או מוניטין טוב—בדומה לסוקרטס, שהיה ידוע בכך שטען שאינו יודע דבר, למרות שהיה נחשב לחכם בעיני רבים. צניעות זו, בין אם היא אמיתית ובין אם מזויפת, יכולה לגרום לאדם להיראות צנוע ומחובר לקרקע.

אריסטו מציין שאנשים שמכחישים או ממעיטים בחשיבות של תכונות קטנות וברורות על עצמם - מה שאנחנו עשויים לקרוא לו "ענווה מזויפת" - נראים מגוחכים או מעוררי בוז. הם נתפשים כחסרי כנות מכיוון שהם מראים צניעות מוזרה לגבי דברים שבאמת אין צורך לנהוג כך לגביהם. הוא אף מציע שצניעות מוגזמת זו עשויה לעיתים להידמות לסוג של התרברבות, שכן היא עדיין מושכת תשומת לב, בדומה לפשטות הבולטת בלבוש המפורסם של הספרטנים. בדוגמה זו, אפילו פשטות קיצונית או הצנעה מוגזמת עשויות להפוך לאמצעי להפגנה עצמית, בין אם בכוונה ובין אם לא. אריסטו מבחין כי הן הגזמה והן צניעות מופרזת הן צורות של חוסר כנות וייצוג עצמי שאינן מחוברות לאמת.

אריסטו אומר לנו שאנשים שממעיטים בערכם בצורה מתונה, אך עושים זאת באופן מאוזן ועל תכונות קטנות או פחות בולטות שלהם, נוטים להיתפס כנחמדים או חביבים. הענווה שלהם נראית אותנטית, כי היא לא מרגישה מאולצת או מוגזמת. איזון זה בצניעות, כאשר הוא לא נראה לא טבעי או כזה שמחפש תשומת לב, משיג את האיזון הנכון ומתאים למה שאנחנו מעריכים באופיו של אדם.

אריסטו טוען כאן שהמתפאר (אדם שמגזים בתיאור תכונות שאין לו או ממציא אותן לחלוטין) עומד בניגוד מוחלט לאדם האמת. האדם האמת, מטבעו, מעריך כנות ומתיישר עם המציאות, בעוד שהמתפאר מעוות את האמת, לעיתים קרובות למען רווח אישי או תשומת לב. אריסטו רואה במתפאר אדם נחות מבחינה מוסרית, מכיוון שמעשיו מעידים על זלזול באמת, ביושרה ולעיתים גם באמון של אחרים. התנהגות כזו משקפת פגם עמוק יותר באופי לעומת מישהו השואף להיות אמיתי. למעשה, המתפאר מעדיף את התועלת האישית על פני האמת, בעוד שהאדם האמת מכבד ודבק בכנות כעיקרון מנחה.