ספר 4 / פרק 7

פסקה 4 - מידת הצניעות והדברנות האמתית

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"אנשים שמעמידים פנים שהם צנועים וממעיטים בערכם נראים בעלי אופי מושך יותר; שכן נחשבים שהם לא מדברים כדי להרוויח דבר מה, אלא כדי להימנע מתשומת לב מופרזת. גם כאן מדובר בתכונות שמביאות למוניטין טוב, אותן הם מתכחשים להן, כפי שנהג סוקרטס לעשות."

אריסטו מדבר על אנשים שמפגינים צניעות מזויפת, כלומר הם ממעיטים בערך היכולות או המעלות שלהם. אנשים כאלה נתפסים לעיתים כחביבים ומעוררי הערכה יותר, משום שזה נראה כאילו הם אינם פועלים מתוך רצון להשיג משהו (כגון הכרה או שבח), אלא כדי להימנע מלהתגאות או למשוך תשומת לב מיותרת. הם מכחישים או ממעיטים בתכונות שיכולות לעורר כבוד או מוניטין טוב—בדומה לסוקרטס, שהיה ידוע בכך שטען שאינו יודע דבר, למרות שהיה נחשב לחכם בעיני רבים. צניעות זו, בין אם היא אמיתית ובין אם מזויפת, יכולה לגרום לאדם להיראות צנוע ומחובר לקרקע.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"אלו שמתנערים מתכונות פשוטות וברורות מכונים צבועים ונחשבים למעוררי בוז יותר; ולעיתים זה נראה כהתרברבות, כמו הלבוש הספרטני; שכן גם עודף וגם חוסר גדול הם ביטוי להתפארות."

אריסטו מציין שאנשים שמכחישים או ממעיטים בחשיבות של תכונות קטנות וברורות על עצמם - מה שאנחנו עשויים לקרוא לו "ענווה מזויפת" - נראים מגוחכים או מעוררי בוז. הם נתפשים כחסרי כנות מכיוון שהם מראים צניעות מוזרה לגבי דברים שבאמת אין צורך לנהוג כך לגביהם. הוא אף מציע שצניעות מוגזמת זו עשויה לעיתים להידמות לסוג של התרברבות, שכן היא עדיין מושכת תשומת לב, בדומה לפשטות הבולטת בלבוש המפורסם של הספרטנים. בדוגמה זו, אפילו פשטות קיצונית או הצנעה מוגזמת עשויות להפוך לאמצעי להפגנה עצמית, בין אם בכוונה ובין אם לא. אריסטו מבחין כי הן הגזמה והן צניעות מופרזת הן צורות של חוסר כנות וייצוג עצמי שאינן מחוברות לאמת.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"אך אלה המשתמשים בביטוי מאופק במתינות וממעיטים לדבר על עניינים שאינם מושכים במיוחד את תשומת לבנו, נראים מושכים בעינינו."

אריסטו אומר לנו שאנשים שממעיטים בערכם בצורה מתונה, אך עושים זאת באופן מאוזן ועל תכונות קטנות או פחות בולטות שלהם, נוטים להיתפס כנחמדים או חביבים. הענווה שלהם נראית אותנטית, כי היא לא מרגישה מאולצת או מוגזמת. איזון זה בצניעות, כאשר הוא לא נראה לא טבעי או כזה שמחפש תשומת לב, משיג את האיזון הנכון ומתאים למה שאנחנו מעריכים באופיו של אדם.

חלק 4
הטקסט המקורי:

"והמתרברב נראה כמי שעומד בניגוד לאדם האמיתי, שכן הוא בעל אופי גרוע יותר."

אריסטו טוען כאן שהמתפאר (אדם שמגזים בתיאור תכונות שאין לו או ממציא אותן לחלוטין) עומד בניגוד מוחלט לאדם האמת. האדם האמת, מטבעו, מעריך כנות ומתיישר עם המציאות, בעוד שהמתפאר מעוות את האמת, לעיתים קרובות למען רווח אישי או תשומת לב. אריסטו רואה במתפאר אדם נחות מבחינה מוסרית, מכיוון שמעשיו מעידים על זלזול באמת, ביושרה ולעיתים גם באמון של אחרים. התנהגות כזו משקפת פגם עמוק יותר באופי לעומת מישהו השואף להיות אמיתי. למעשה, המתפאר מעדיף את התועלת האישית על פני האמת, בעוד שהאדם האמת מכבד ודבק בכנות כעיקרון מנחה.