אתיקה

אריסטו אומר שישנם אנשים המציגים עצמם כבעלי יותר יכולות, תכונות או מעלות ממה שבאמת יש להם, והם עושים זאת ללא מטרה עמוקה או מניע נסתר. אנשים אלו אינם בהכרח "רעים" במובן המוסרי של גרימת נזק, אך הם נתפסים כמעוררי זלזול—ראויים לבוז—משום שהם נראים כמי שמוצאים הנאה בשקר רק לשם השקר עצמו. במקום להיות מזיקים, התנהגותם נתפסת כחסרת טעם, שטחית או אפילו טיפשית. הם אינם מסוכנים; הם פשוט מאכזבים וחסרי עומק.

אריסטו אומר שאם מישהו מגזים או מתפאר למען מטרה מסוימת ולא רק לשם שקר גרידא, זה לא דבר נורא בפני עצמו, במיוחד אם המטרה היא לזכות במוניטין או כבוד. במקרים כאלה, למרות שהתפארות אינה נחשבת למעלה מוסרית מושלמת, היא גם לא נתפסת כטעות חמורה במיוחד. הסיבה לכך היא שהשאיפה להכרה או כבוד באמצעות הגזמה היא פגם מתון יחסית בהשוואה למניעים אנוכיים או מזיקים יותר.

אריסטו אומר שהתפארות – למשל, עשיית טענות שקריות או הגזמה במעלות של האדם – הופכת גרועה יותר כשהיא נעשית למען כסף או טובת הנאה חומרית. הנקודה המרכזית כאן היא שהבעיה אינה רק יכולת ההתפארות או עצם המעשה של ההתפארות, אלא מדוע האדם עושה זאת, כלומר, הכוונה או המטרה שעומדות בבסיס הפעולה. אם המטרה היא אנוכית, כמו להרוויח כסף באמצעות חוסר יושר, הדבר משקף משהו "מכוער" או מגונה יותר מבחינה מוסרית על אופיו של האדם. אריסטו מדגיש שמטרת המעשה חושפת הרבה על סוג האדם שמישהו באמת.

אריסטו מדגיש כי התרברבות—הגזמה בתכונות או בהישגים של האדם—נובעת ממצב האופי ומהמהות הפנימית של האדם. כלומר, מישהו הופך למתרברב לא בגלל כישוריו או יכולותיו, אלא מכיוון שאופיו או תכונות המוסר שלו מניעים אותו להתנהגות כזו. זה נובע מהטבע הפנימי שלהם ומהאופן שבו הם בוחרים להציג את עצמם בפני אחרים. זה לא רק עניין של מה שהם עושים, אלא של מי הם ומה המניעים שלהם.

אריסטו מציין שאנשים יכולים לשקר ממניעים שונים, והמניעים הללו משקפים את אופיים. ישנם כאלה שמשקרים פשוט כי הם נהנים מעצם הפעולה של השקר – כמעט כאילו הם מוצאים הנאה במעשה ההונאה עצמו. לעומתם, יש כאלה שמשקרים כדי להשיג משהו באמצעות השקר, כמו לשפר את המוניטין שלהם או להשיג תועלת אישית כלשהי. ההבחנה שאריסטו עושה כאן מבליטה שלא רק מעשה השקר עצמו חשוב, אלא גם הסיבה לכך שמישהו בוחר לשקר, משום שזה חושף את כוונותיו העמוקות ואת נטיותיו המוסריות.

אריסטו מסביר שאנשים שמתגאים במטרה להשיג מוניטין טוב נוטים להתמקד בתכונות שיזכו אותם בהערצה או שבח מאחרים. לדוגמה, הם עשויים להגזים או להמציא תכונות חיוביות או הישגים שהחברה מחשיבה כחשובים או ראויים לציון, כמו להיות אמיץ, נדיב או חכם. אלו בדרך כלל תכונות שגורמות לאחרים להעריך אותם יותר, ומשפרות את מעמדם החברתי ואת אישור החברה כלפיהם.

אריסטו מציין שאנשים שמתרברבים למען רווח אישי נוטים להעמיד פנים שיש להם תכונות או כישורים שמועילים לאחרים—דברים שאנשים מעריכים אך קשה לאמת או לבדוק אם הם באמת קיימים. לדוגמה, מישהו עשוי לטעון בשקר שהוא נביא (חוזה), פילוסוף חכם, או רופא. אלו תפקידים שבהם נדרש ידע או מומחיות מיוחדת, ולרוב האנשים אין את הכלים לאתגר או לאמת את הטענות הללו. התרברבות כזו מנצלת את האמון או התלות של אנשים במומחיות הזאת לצרכים אנוכיים.

אריסטו מציין שאנשים נוטים להתפאר בתכונות שקשה לאחרים לאמת, במיוחד כאשר הטענות שלהם יכולות להביא להם שבחים או יתרונות. אלו עשויות להיות תכונות או יכולות כמו להיות חושב חכם, רופא מומחה, או אדם בעל ראיית-על טבעית (כגון נביא). תכונות שכאלו נחשבות יקרות ערך בעיני אחרים ולא תמיד קל להפריכן. לכן, אלו הדברים שאנשים נוטים ביותר להגזים בהם או לטעון לגביהם טענות שווא כדי לזכות בתהילה או בתועלת חומרית.