אתיקה

אריסטו ממשיך לחקור את המידות הטובות כ"דרך האמצע" בין קצוות—מציאת איזון בין שתי תכונות מנוגדות. במקרה זה, הוא מסביר שהאיזון או "האמצע" שמנוגד להתרברבות (הגזמה בתכונות או הישגים של האדם) גם הוא שייך לתחום האופי והאינטראקציות החברתיות. עם זאת, כמו כמה מידות אחרות, לתכונה המאוזנת הזו אין שם מסוים.

הוא טוען שחשוב לחקור ולתאר את המצבים הללו של האופי בפירוט, משום שעשיית כך מאפשרת לנו להבין טוב יותר את ההתנהגות האנושית ואת הביטויים השונים של מידה טובה וחטא. בנוסף, חקירה מפורטת זו מחזקת את הרעיון שלהיות בעל מידה טובה תמיד כרוך במציאת איזון—אמצע—בין שני קצוות. אריסטו מרמז שמידה טובה אינה רק מושג מעורפל, אלא תבנית עקבית שניתנת לצפייה ולהחלה בכל תחומי החיים.

אריסטו משנה כאן את המיקוד. קודם לכן, הוא דיבר על אנשים שמתקשרים עם אחרים דרך ניסיונות להעניק הנאה (כמו להיות מכניע יתר או וכחני) או לגרום לכאב. כעת, הוא פונה להיבט שונה של אינטראקציה אנושית: כיצד אנשים מתמודדים עם אמת ושקר בדבריהם, במעשיהם ובאופן שבו הם מציגים את עצמם לאחרים. שינוי זה מציג סט חדש של תכונות אופי, ובוחן כיצד יושר או חוסר יושר באים לידי ביטוי באינטראקציות חברתיות ואישיות. במילים אחרות, הוא עובר מחקר התנהגויות הקשורות להנאה או סכסוך להתנהגויות הקשורות ליושר ואותנטיות.

בחלק זה, אריסטו עוסק באנשים ובאופן שבו הם מתמודדים עם האמת ביחס לתכונותיהם, הישגיהם או רכושם. הוא מציין שלושה סוגי אנשים:

1. המתפאר: זהו אדם שמגזים או ממציא דברים על עצמו כדי לזכות בהערצה או תהילה. למשל, הוא עשוי לטעון להישגים שמעולם לא השיג או לנפח את חשיבות מעשיו.

2. הצנוע-לכאורה: זהו אדם שממעיט בערך תכונותיו או הישגיו, לעיתים כדי להימנע מתשומת לב, או באופן אירוני, כדי לזכות בשבח על היותו "עניו". הוא מציג את עצמו בדרך לא כנה או שמתארת אותו באופן שמקטין אותו באופן מוגזם.

3. המתון (האדם המוסרי): זהו אדם שמציג את עצמו בצורה אמתית, ללא הגזמות או תחושת ענווה כוזבת. הוא מכיר ומודה במה שיש לו – לא יותר ולא פחות. כנות זו מתבטאת הן בדבריו והן באורח חייו.

אריסטו מעודד לשמור על איזון זה מכיוון שהוא משקף יושרה. כנות מובילה לאמון ולכבוד, בעוד שאחד הקצוות – בין אם הוא התרברבות או ענווה כוזבת – מרחיק מהמידה הטובה של אמתיות.

כאן אריסטו מדגיש כי פעולותיו ודבריו של אדם יכולים להיות מונעים על ידי מניע נסתר (סוג של אג'נדה חבויה) או פשוט כביטוי לאופיו האמיתי. כאשר אדם פועל ללא מניע נסתר, התנהגותו משקפת מי שהוא באמת – אותנטי וקשור לאופיו הבסיסי. לעומת זאת, פעולה מתוך מניע נסתר לרוב מערערת את האותנטיות הזו, מאחר שהיא מוסיפה שכבה של מניפולציה או אינטרס אישי שמסלפת את טבעו האמיתי.

אריסטו אומר כאן ששקר, בעצמו ובמהותו, הוא דבר רע וניתן לנזיפה משום שהוא מעוות את המציאות ומרחיק אנשים מהאמת. לעומת זאת, האמת היא במהותה טובה וראויה לשבח משום שהיא מתיישרת עם המידות הטובות ומכבדת את המציאות כפי שהיא. הוא משתמש בבסיס זה כדי להדגיש שאדם דובר אמת—שמדבר ופועל ביושר מבלי להפריז או להפחית בדבר—הוא דוגמה מעוררת הערכה למישהו שמגלם את ה"מידה" או האיזון בתחום הזה של האופי.

בינתיים, אנשים שסוטים מאיזון זה ונוהגים באי-אמת—בין אם דרך התרברבות או ענווה מזויפת—ראויים לנזיפה. מתוך השניים, אריסטו מבקר במיוחד את המתפאר. זאת כנראה מכיוון שהתרברבות נובעת לעיתים קרובות מגאווה או רצון להכרה שאינה מגיעה לאדם, דבר שהופך אותה למניפולטיבית ופוגעת במיוחד באמון ביחסים חברתיים.