אתיקה

אריסטו מציין כאן שמצב המידות הטובות של אדם שמוצא את ה"אמצע" או האיזון בהתנהגות החברתית שלו – הדרך האידיאלית להתנהל מול אחרים – חסר שם מוגדר. ה"אמצע" הזה מתייחס לגישה מאוזנת באינטראקציות חברתיות, שבה האדם לא מנסה יותר מדי לרצות את כולם וגם לא יוצר קונפליקטים באופן קבוע. למעשה, אדם כזה מתנהג כראוי בכל מצב, מונחה על ידי תבונה ותחושה של מה שנכון ומה שמועיל. עם זאת, לתכונת המידה הטובה הזו עצמה עדיין לא ניתן שם ספציפי.

הקטע הזה מסביר שכאשר מישהו מנסה להיות נעים או מסכים עם אחרים רק למען הנעימות עצמה – ללא סיבה עמוקה יותר או תועלת אישית – הוא נחשב לחנפן. במונחים מודרניים, אפשר לקרוא לאדם כזה מישהו שמתאמץ יותר מדי לרצות את הסביבה שלו, או כזה שנמנע מעימותים בכל מחיר כדי לגרום לאחרים להרגיש בנוח, לעיתים בצורה מוגזמת או לא כנה. זה לא מתוך מניפולציה או מניעים אנוכיים (כמו לרכוש כסף או טובות הנאה), אלא מתוך נטייה להעדיף לרצות אחרים, גם כאשר זה לא תמיד מתאים או מוצדק.

אריסטו מציין כי יש אנשים שמתנהגים בנעימות ובהסכמה כלפי אחרים, לא מתוך רצון טוב אמיתי או נדיבות, אלא מתוך מניע נסתר להשיג רווח אישי – בעיקר עושר או רכוש חומרי. התנהגות כזו מזוהה כחנופה. חנפן, בהקשר זה, הוא מי שמשבח או מתאים את עצמו לאחרים באופן מחושב כדי לקבל משהו בתמורה, כמו כסף, טובות אישיות או תגמולים חומריים. מדובר בגישה מחושבת ולא כנה באינטראקציות חברתיות, בניגוד להתנהגות שנועדה באמת לטפח קשרים טובים או לפעול בצורה נכונה.

חלק זה מתייחס לאנשים שנוטים להתווכח או להתנגד לכל דבר מבלי להתחשב במה שמתאים או ברגשות של אחרים. אריסטו מכנה אנשים כאלה "גסים" (מחוספסים, חצופים או חסרי נימוס) ו"וכחנים" (נוטים לעסוק במריבות או קונפליקטים). במקום לשאוף לאיזון או להרמוניה באינטראקציות שלהם, אנשים אלה יוצרים שוב ושוב חיכוכים, מה שמקשה על אחרים לקיים עמם קשר נעים או שיתופי.

אריסטו מציין שהקצוות של ההתנהגות – להיות חנפן יתר על המידה (כחנופה) ולעומת זאת להיות מרושע או תוקפני יתר על המידה – מנוגדים באופן ישיר זה לזה. עם זאת, הדרך המיטבית והמאוזנת בין שני הקצוות הללו, אותה הוא מחשיב לאידיאלית מבחינת ההתנהגות, אינה זוכה לשם ספציפי. היעדר שם ברור למצב המאוזן הזה גורם לקצוות להתבלט באופן חד יותר, מאחר שהם מוגדרים היטב ולעיתים קרובות קל יותר לזהותם בהתנהגות של אנשים. התובנה של אריסטו מדגישה כיצד שפה עצמה עשויה לעיתים לא להספיק כדי לתפוס התנהגות מאוזנת ומוסרית באופן מלא, אפילו שזו ההתנהגות הראויה ביותר לשבח.