ספר 4 / פרק 6
פסקה 1 - המעלה של התנהגות חברתית
הסבר - חלק אחר חלק
"במפגשים בין אנשים, בחיי החברה ובחילופי דברים ומעשים, ישנם כאלה הנחשבים לחנפים, כלומר, אלו שמחמיאים על הכול כדי למצוא חן ואינם מתנגדים לעולם, מתוך מחשבה כי תפקידם הוא "לא לגרום כאב לאנשים שהם פוגשים". לעומתם, אלו שמתנגדים לכל דבר ולחלוטין אינם דואגים אם הם פוגעים באחרים, מכונים גסי רוח ומריבים."
אריסטו מתאר שני סוגי התנהגות קיצוניים באינטראקציות חברתיות. מצד אחד, הוא מדבר על אנשים שמנסים בצורה מוגזמת למצוא חן, והוא מכנה אותם חנפנים. אנשים אלו משתדלים להימנע מגרימת אי נוחות או מחלוקות, ולכן הם מסכימים לכל דבר, מרעיפים שבחים ללא הרף ולעולם אינם מאתגרים אחרים. מצד שני, יש את אלו שעושים בדיוק את ההפך – הם מתנגדים לכל דבר, אינם מתחשבים ברגשותיהם של אחרים, ומתנהגים בצורה קשה וויכוחית. אנשים אלו מכונים גסים או וכחנים. אריסטו רואה את שני הקצוות כגישות פגומות להתנהגות חברתית.
"המצבים שהזכרנו הם בבירור ראויים לגנאי, ואילו המצב האמצעי הוא ראוי לשבח – זהו המצב שבו אדם מקבל ומתמודד עם הדברים הנכונים ומביע כעס או התנגדות בצורה הנכונה ובאופן הנכון. עם זאת, למצב הזה לא ניתן שם, אף שהוא דומה ביותר לידידות."
אריסטו מסביר כי קיימים שני קצוות באופן שבו אנשים מתנהגים באינטראקציות חברתיות: ישנם כאלה שנוטים להיות יתר על המידה נוחים ומנסים לרצות אחרים ("החנפנים"), ולעומתם ישנם כאלה שנוטים להיות תוקפניים יתר על המידה או מתנגדים תמידיים ("הקשוחים"). שני הקצוות הללו הם בעייתיים וראויים לביקורת. עם זאת, קיימת דרך מאוזנת ומידותית להתנהל עם אחרים – להגיב באופן הולם לסיטואציות ולהפגין סובלנות או התנגדות כאשר זה נכון ומתאים לעשות זאת, ובאופן נכון. מצב מאוזן זה הוא ראוי לשבח.
מעניין לציין שאריסטו מדגיש כי למצב המידותי האמצעי הזה אין שם ספציפי, אך הוא דומה למה שאנחנו תופסים כחברות, אף שאינו זהה לה לחלוטין. למרות שהוא מזכיר את התנהגותו של חבר טוב, הוא לא נובע מהיקשרות רגשית או חיבה, אלא מתוך היותו אדם מידותי שמנהל את יחסיו עם אחרים בצורה רציונלית וצודקת.
"האדם המתאים למצב האמצע הזה הוא במידה רבה מה שאנו מכנים באהבה "חבר טוב". אך המצב המדובר שונה מחברות בכך שהוא אינו כולל תשוקה או חיבה כלפי האחרים. זאת כיוון שאין זה מתוך אהבה או שנאה שאדם כזה מתנהל באופן הנכון, אלא מתוך היותו אדם מסוג מסוים."
אריסטו מתאר אדם שניחן בגישה מאוזנת ומוסרית באינטראקציות חברתיות. אדם זה דומה למה שאנו עשויים לחשוב עליו כחבר טוב, אך יש הבדל חשוב. "חבר טוב" בדרך כלל פועל מתוך חיבה או התקשרות רגשית כלפי אחרים—מתוך אהבה או דאגה. לעומת זאת, האדם במצב ה"מידה" הזה מתנהג באופן הראוי לא בגלל רגשות חזקים (כמו אהבה או שנאה), אלא בשל אופיו. הוא מגיב לאנשים ולמצבים בצורה נכונה פשוט מפני שהוא אדם שפיתח תכונות כמו הוגנות, שיקול דעת נכון ושליטה עצמית. במילים אחרות, התנהגותו אינה מונעת מרגשות אלא נובעת מטבעו המוסרי והיכולת הרציונלית שלו להבחין במה שמתאים בכל סיטואציה.
"שהרי הוא ינהג באופן דומה כלפי אלה שהוא מכיר ואלה שאינו מכיר, כלפי מקורבים וכלפי כאלה שאינם קרובים, אך בכל אחד מהמקרים הוא ינהג כפי שראוי. שכן, אין זה מתאים להפגין אותה מידה של דאגה כלפי מקורבים וכלפי זרים, וכמו כן, התנאים המצדיקים לגרום להם כאב אינם זהים."
חלק זה עוסק באיך אדם מאוזן ובעל מידות טובות מתנהל עם אחרים, בין אם מדובר בחברים קרובים או בזרים. הנקודה שאריסטו מדגיש היא שאמנם אדם כזה ינהג בהגינות ובאופן הולם כלפי כולם, אך התנהגותו תתחשב בסוג הקשר שיש לו עם האדם האחר. זה לא מציאותי ואפילו לא ראוי להתייחס באותו אופן לחלוטין לחבר קרוב ולזר. מידת האכפתיות, תשומת הלב, או אפילו הדרך שבה מעבירים ביקורת או גורמים לאי-נוחות צריכה להיות שונה, משום שטבע הקשר דורש גישות שונות. למעשה, מדובר בהתנהגות מתוך מחשבה והתאמה להקשר שבו נמצאים ביחסים עם האחרים.
"כעת אמרנו בכלליות שהוא יתחבר עם אנשים באופן הנכון; אך מתוך התייחסות למה שהוא מכובד ומועיל, הוא ישאף שלא לגרום כאב או לתרום להנאה."
אריסטו מסביר שאדם הנוהג בדרך "האמצע" או בגישה מאוזנת ומוסרית ביחסים חברתיים, יפעל בצורה נכונה על ידי התחשבות גם במה שמכובד (מוסרי ונכון) וגם במה שמועיל (מעשי ותועלתי). אדם כזה שואף להימנע מלהכאיב לאחרים ומכוון להעניק הנאה, אך עושה זאת רק כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם מה שראוי ואתי—ולא פשוט כדי לרצות את כולם לשם כך בלבד. פעולותיו נמדדות על פי סטנדרטים גבוהים יותר של יושרה ותועלת.
"שהרי נדמה שהוא עוסק בעונג ובכאב של החיים החברתיים; ובכל מקום שבו אין זה מכובד, או שזה מזיק, עבורו לספק עונג, הוא יסרב, ויבחר במקום זאת לגרום כאב. כך גם, אם הסכמתו למעשה של אחר תגרום בושה רבה או נזק לאותו אדם, בעוד שהתנגדותו תגרום רק מעט כאב, הוא לא יסכים אלא יעדיף להתנגד."
חלק זה מתמקד בדרך שבה אדם מוסרי מנווט באינטראקציות חברתיות, תוך איזון בין גרימת הנאה לבין גרימת כאב. אריסטו מסביר שאדם בעל אופי טוב (המצב האמצעי בין היותו נעים יתר על המידה ובין היותו עימותי יתר על המידה) דואג להשפעת מעשיו על אחרים, אך מונחה על ידי עקרונות כמו כבוד ומה שמועיל.
תאר לעצמך מצב שבו הסכמה עם מישהו כדי לשמח אותו (תרומה להנאה) תוביל למעשה לדבר מביש או מזיק. במקרה כזה, האדם המוסרי יסרב לשתף פעולה, גם אם סירוב זה יגרום לאי-נוחות או כאב. באופן דומה, אם מעשיו של מישהו מובילים לנזק משמעותי או לבושה, האדם המוסרי לא יחשוש לגרום כאב קל על ידי התנגדות להם—במיוחד אם התנגדות זו מסייעת למנוע תוצאות חמורות יותר.
בסופו של דבר, אדם מוסרי לא פשוט "זורם כדי למנוע קונפליקטים." הוא שוקל מה נכון ומוסרי על פני הנוחות המידית של אחרים, ומעדיף את הטוב לטווח הארוך או מניעת נזק גדול על פני נחמדות רגעית.
"הוא יתנהל באופן שונה עם אנשים במעמד גבוה לעומת אנשים רגילים, עם מכרים קרובים לעומת רחוקים, וכך גם ביחס לכל הבדלים אחרים, ויעניק לכל קבוצה את מה שראוי לה. אף על פי שהוא עצמו יעדיף להעניק עונג ולהימנע מלהכאיב, הוא ינחה את מעשיו בהתאם לתוצאות, אם אלו משמעותיות יותר, כמו כבוד או תועלת."
אריסטו מסביר שאדם מוסרי פועל כלפי אחרים באופן שמכבד את ההבדלים בתפקידים החברתיים, במערכות היחסים ובנסיבות של כל אחד. לדוגמה, אדם כזה יתייחס באופן שונה לאדם במעמד גבוה לעומת מי שנמצא במעמד רגיל, או ייגש אל חברים קרובים בצורה שונה מאשר אל מכרים רחוקים. הרעיון אינו להיות מניפולטיבי או לא ישר, אלא להתנהג באופן הולם ולהתאים את ההתנהגות למה שמתאים במצב המסוים.
אדם זה מעדיף להעניק הנאה לאחרים ומשתדל להימנע מגרימת כאב או אי-נוחות מיותרים. עם זאת, מעשיו אינם מונחים רק מתוך רצון לרַצות את האחרים; הם מושתתים על תבונה. כאשר שיקולים משמעותיים יותר כמו כבוד או תועלת מעשית (כגון תועלת אישית או חברתית) עומדים על הכף, הוא שוקל בזהירות את תוצאות פעולותיו. לדוגמה, אם גרימת אי-נוחות קלה בטווח הקצר עשויה להוביל לתוצאה חיובית רבה יותר בטווח הארוך (כמו שמירה על כבודו של מישהו או המנעות מנזק), הוא יבחר באפשרות הקשה של גרימת אי-נוחות קלה לטובת תוצאה טובה יותר. בסופו של דבר, מדובר ביצירת איזון מחושב באינטראקציות אנושיות, תוך הנחיה על פי עקרונות האתיקה והתבונה.
"למען הנאה גדולה בעתיד, הוא יסכים לשאת ייסורים קטנים בהווה."
חלק זה מדגיש כי אדם המגלם את ה"מצב האמצעי" האידיאלי ביחסים חברתיים—שאינו נוטה להסכמה מוגזמת (חנפנות) ואינו נוטה לעימותיות מוגזמת (גסות רוח)—מבין שלעתים יש צורך לגרום אי-נוחות קטנה בהווה כדי להשיג תועלת גדולה יותר בעתיד.
לדוגמה, הדבר יכול להתבטא במתן ביקורת בונה לחבר או לעמית, גם אם היא מכאיבה ברגע הראשון, מתוך כוונה לעזור להם לצמוח או להימנע מבעיות גדולות יותר בהמשך. גישה זו משקפת איזון: העדפת מה שראוי ומועיל על פני נוחות רגעית, וקבלת החלטות בצורה מושכלת, בהתבסס על מה שטוב ביותר לכל הצדדים המעורבים. גישה זו ממחישה דאגה וחוכמה בניהול קשרים ומצבים חברתיים.